אני רוצה לספר לכם איך הגעתי לאיפה שאני כעת, לא בגלל שאני
מתגאה במה שעשיתי, אלא רק בגלל שאם לא אספר למישהו גופי לא
יוכל להכיל עוד את אשר ברצוני לספר. איך אתחיל לכתוב איני
יודע, אין טעם לפרט בפניכם כמה נבון אני וכמה נרחבת השכלתי או
כמה יפה תואר אני כי פרטים אלו לא יעזרו לך להכיר אותי - או
הכי חשוב, להבין איך בחור כמוני נמצא במקום כזה. על האופי שלי
לא אטרח לפרט משום שאם אם אתאר את עצמי ככשלון או מאידך אם
אתגאה בסגולותי הרבות - כך או כך אתם תקחו את דברי בערבון
מוגבל, אולי בצדק, אחרי הכל אין הנחתום מעיד על עיסתו.

אני אפתח ואספר דווקא בתיאור החבר הטוב ביותר שהיה לי, האמיתי
ביותר, האדם היחיד שרכשתי לו הערכה במהלך חיי. הערכתי אותו לא
משום שהיה דמות נערצת, או בגלל מראהו החיצוני - איפכא מסתברא.
אותו החבר שאת שמו לא אזכיר, הוא ההיפך המוחלט שלי, בהכל למעט
תבונתו והתבודדות שאפיינה אותו. הוא היא בחור נמוך קומה, רזה
מאוד ושברירי. הקשר שהיה לי ולו זה קשר שלעולם לא יהיה לי עם
שום אדם, שיתוף מוחלט של ידע ורכוש - ללא תחושה של הפסד.

לא אספר לכם איך הקשר שלנו התחיל, אבל כן אספר לכם איך הוא
התהדק. לשנינו היה צד אפל, ובו שררה שנאה ובוז לאנושות. אני
התאכזבתי מהמין האנושי השטחי בגלל כל האנשים הנלוזים שנדבקו
אלי במהלך השנים ולא הרפו, והוא שנא את החברה שדחתה אותו
וזלזלה ביכולתיו שלא בצדק. כששנינו ההינו יחדיו, לא ההינו
צריכים חברה אנושית, לא ההינו תלותיים באף אחד. היינו
מושלמים.

אני לא אשכח את השוד הראשון שלנו, זו היתה העבירה הרצינית
הראשונה על החוק, לא עוד ונדליזם וגנבות קטנות. שנינו לא
הפנמנו את מה שידענו בליבנו היטב, פחדנו שנתפס למרות שידענו
שבני אדם לא חכמים מספיק כדי לעשות זאת. אך בכל זאת חששנו,
נקטנו בהמון אמצעי בטחון מיותרים, גילחנו את ראשינו פן תיפול
שערה אל זירת הפשע,  כובעי הגרב סיפקו בטחון מספיק. הרצנו סרטי
בטחון בדויים במצלמות, למרות שלמחוק את כל הסרטים היתה יכולה
להיות פעולה מספקת. עברנו על תוכניות הבנייה וקבענו כתשע
תוכניות גיבוי למקרה של אורחים בלתי צפויים, למרות שלא היה כלל
צורך. אבל לאחר ההצלחה שנחלנו, לא חשבנו כלל על הפעולות
המיותרות שעשינו אלא רק על השלל הגדול שהיה בידינו.

לא ההינו צריכים את הכסף, הפריצות המרובות היו לשם הריגוש
בלבד. שוד כבר לא היה אתגר, למרות שזה מכבר פעלה המשטרה
במתכונת אבטחה מוגברת בבנקים ומוסדות בעלי הון כדי למנוע את
"גל הפשיעה" הייחודי למוסדות עם ממון רב. הבנו שאין הם מסוגלים
לתפוס אותנו. חיפשנו אתגרים, משהו שיוכל לשעשע אותנו. כל עוד
ההינו מאוחדים לא היה אדם, ארגון, או ישות שיוכלו לעצור
אותנו.

כאשר פעילותו של אדם הופכת להרגל גדלים סיכויו לטעות, במקרה
שלנו הסיכויים שלנו לטעות היו כפולים, מספיק שאחד מאיתנו היה
נפגע, נתפס או נהרג כדי שגם חייו של השני ירדו לטמיון. טעות
משמעותה אבדון בשבילינו, על אף שידענו שסיכוייה של אפשרות מעין
זו קטנים - לא יכלנו להתעלם ממנה. כדי להתכונן למצב בו ניחקר
על ידי המשטרה, גנבנו באישון לילה תיקי חקירות, מחשב משרדי
ומכשיר פוליגרף מתחנת המשטרה, באופן אירוני למדי - זו היתה
הפעולה הקלה ביותר שעשינו.

ישבנו שעות זה עם זה ותירגלנו מצב של חקירה משטרתית, כשאני
חושב על זה היום אני יודע שלא היה כלל צורך להתכונן - מעולם לא
נתפסנו. היתה לנו שיטה לתיאום גרסאות - בצורה כמעט טלפתית.
לפני כל פעולה בצענו תרגול ספציפי לגבי מצב בו ניתפס, כשרק
התחלנו להתאמן עם הפוליגרף, שיקרנו שקרים פשוטים כגון: "אני דג
ירוק" ועל החוקר היה לשאול שאלות טיפשיות כגון "אז איך יש לך
רגליים" וכדומה. לאחר שהגענו לשלמות בכך,תרגול על יבש כבר לא
היה מעניין - החלטנו לבצע פשע אמיתי ואז לתרגל. בפעם הראשונה,
הלכנו אל המכולת השכונתית ורצחנו את כל צרכני המכולת והמוכר,
וחזרנו לתרגל עם הפוליגרף בנוגע לפשע שעשינו, כל אחד בתורו.

רצח מעולם לא ריגש אותנו, משום שידענו שבני אדם הם יצורים
נחותים שאין תועלת בחייהם כמו שאין תועלת במותם. בצענו פשעים
רבים ומגוונים, לעיתים התחזנו לזוג פרופסורים בכנס חניכה של
מוזיאון, לעיתים לשוטרים ולעיתים לא היה צורך להתחזות. אנחנו
למדנו באדיקות שפת גוף ודיקציה נכונה עבור כל קבוצות האוכלוסיה
הקיימות וחזרנו והתאמנו מדי יום - פן יהיה מצב שנתפס "חלודים"
במבטא זר, או פן נצביע בשפת גופינו על חוסר בטחון. דווקא
פעילות זאת הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד, הגזע האנושי הנחות
מתרשם מאוד ממילים ריקות מתוכן, שקרים ובטחון עצמי.

חברי ורעי, שותפי היה תמיד ההומני והאנושי יותר מבינינו ואני
ההיתי איש המספרים והלוגיקה. אני חושב שתודות להבדלים אלה
ואחרים, הצלחנו לכסות את כל הקשת של ההבנה האנושית ולהצטיין בה
יותר מכל מי שניסה להתחרות בנו. בדרך כלל נהגתי לראות את
ההתקפים ההומניים של כמטרד - אבל את המטפאורה על האגם שסיפר לי
לא יכלתי לשכוח. כדי שלא אאבד מעוצמת הדברים שאמר לי - ארשום
לפניך את הדו שיח שעברנו בגוף שלישי.

דברי החבר:
"האדם הוא כחופו של אגם בארץ נידחת., אופיו של אדם הוא מצב
הצבירה בו שרוי האגם. כפי שאתה יודע ידידי, במהלך תהליך הקפיאה
של אגם מתגבשת שכבת קרח על פני האגם ומסביב לכל דפנותיו, במצב
זה של האגם עדיין קיימים חיים באגם, הדגים שוחים במים שנותרו
להם והמים יכולים לזרום להם מתחת לקרח. אבל ככל שמתחמם אופיו
של אדם, מתאדים מים מהאדם ופחות ופחות דגים שורדים במים, עד
שלבסוף, האגם אינו עוד וכך גם חיי האדם."

דברי שלי:
"למרות שאני מעריך מאוד את המונחים המדעיים שהכנסת לדבריך - יש
מספר פגמים בתיאוריה שלך, ראשית,  אדם חם הוא אדם אוהב, מדוע
על אדם כזה גזרת כליה ?. שנית, אגמו של אדם קר 'קופא' ומשתמר
לנצח - איך תסביר זאת"

דברי החבר:
"מטפאורה, זו מטפאורה לא תאוריה. ברשותך ארחיב קצת את המטפאורה
כדי שתוכל להפנימה: אדם חם מאוד נידון למוות בצער ויגון, המין
האנושי לא מסוגל להעריך אהבה ללא גבולות ובסופו של דבר נשאר
אותו האדם פגוע, ומים מתאדים מאגמו, כי הרי כל אהבה סופה
באכזבה ואכזבות רבות עלולות להביא לקיצו של אדם."

דבריי שלי:
"ומה בנוגע לסברת האגם שלך כאשר האגם קפוא ?"

דברי החבר:
"במהלך התאדותו של אגם, יכול לרדת גשם ולהאריך את חיי האדם,
תהליך ההתאדות הוא ארוך ואיטי, גורלו של אדם שאגמו מתחמם עוד
ועוד הוא מוות  - אלא אם כן ישנה את דרכיו כמובן.     לעומת
זאת אגם שקפא לחלוטין, הוא כביכול קיים לנצח אך ללא יכולת
להכיל חיים או מים זורמים, לנצח הוא נדון לבדידות ודמנציה,
שהרי עונש זה חמור הרבה יותר מן המוות עצמו"

הוא המשיך והוסיף דברים שנחקקו בליבי עד היום:
"כשפגשתי אותך, אגמך היה על סף קפיאה ואגמי היה על סף התאדות -
שנינו היינו שרוים בסבל מסיבות שונות. אבל מאז שאנחנו יחדיו,
לשנינו יש אגם שקט ובריא,  קפוא כלפי חוץ ומבפנים דגים שוחים
להם להם ומצביעים על קיום חיים בריאים ותמידיים. כל עוד אנחנו
יחדיו שום דבר לא יקרה לנו."

"הבטח לי שתשמור על אגמי מהתאדות ואשמור על אגמך מקפיאה, לנצח
נהיה מושלמים יחדיו"

ואכן כך היה, למרות כל מעשי הרצח והשוד שעשינו יחדיו מאז, שום
דבר לא השפיע עלינו. אלמלא ההינו יחדיו אגמו היה מתאדה עקב
הזוועות שראינו, ואני...

כמו בכל סיפור מעניין, גם פה היתה נקודת מפנה טראומטית, כמעין
קליימקס בטרגדיה יוונית קלאסית. למרות שלא אני חוויתי את
הטראומה, היא השפיעה עלי באותה מידה בדיוק. אותו החבר המשלים
שלי - שותפי לאגם, פגש בחורה זרה. חביבה מאוד וססגונית אבל
נחותה כשאר בני האנוש. לא שקינאתי בה, אבל ידעתי שאסור לנו
לשנות את המצב הקיים המוצלח. ניסיתי לשוחח עם החברי ולהזכיר לו
דברים שאמר, כגון "כל אהבה סופה באכזבה ואכזבות עלולות להביא
לקיצו של אדם" אבל ללא טעם.

היא לא השאירה לי הרבה ברירות, אני ראיתי את חברי משכבר הימים
נפגע שוב ושוב על ידיה. נזכרתי שוב בהבטחה שהבטחתי, לשמור על
אגמו של חברי תמיד מלא או לפחות רטוב ולח. החלטתי לשוחח איתו
על מה שמוטל עליו לעשות, להפטר מהאשה שמאיימת על חייו. לא רק
שלא הסכים איתי, הוא לגלג על דברי וביקש ממני לחזור ולהיות
הגיוני כבעבר. עשיתי כעצתו וחשבתי לעצמי בהגיון איך אוכל להפטר
מן הגורם המפריע בחייו של ידידי בלי עזרתו.

היום שאני חושב לאחור, אני מבין שלא ההיתי צריך להקשיב לעצתו,
משום שהגיון ואהבה הינם דברים סותרים. אבל לצערי כן נהגתי
בהגיון, במזימה מתוחכמת מאוד לדעתי, הבאתי למותה של הגברת. אבל
אין זה היה מספיק מתוחכם או אולי מתוחכם מדי, חברי מייד ידע מי
עומד מאחורי מותה של אהובתו.

בטרם סיפר לי שידע על מעשי, הזמין אותי לדירתם שלו ושל אהובתו
המנוחה הוא לא סיפר לי מדוע. לאחר שהגעתי, הופתעתי לגלות את
הדירה ריקה מחפצים, הוא ביקש שאשב איתו ואדבר וכך היה:
דברי חברי:
"אתה זוכר את מטפאורת האגם שהצגתי בפניך לפני שנים רבות ?"
דברי שלי:
"בוודאי שאני זוכר,"
דברי החבר:
"אז אתה בוודאי זוכר את ההבטחה ההדדית שהבטחנו"
דברי שלי:
"אכן,"
דברי החבר:
"אתה הפרת את צדך בהסכם, אתה הבאת למותה של אהובתי"
דברי שלי:
"עשיתי זאת לטובתך, למען לא יתאדה אגמך."
דברי החבר:
"או ידידי, אתה טעית ! אחרי שנים של חישוב הסתברות של טעויות
ובדיקת תוכניות פריצה - אתה טעית, נתפסת לא מוכן."
דברי שלי:
"למה אתה מתכוון, נתפסתי על ידך - לא על ידי המשטרה"
דברי החבר:
"אבל אתה גרמת לייבוש אגמי, אתה גרמת לאכזבה הסופית בחיי."

באותה שנייה לא הבנתי למה הוא מתכוון, כשפניתי לשאול אותו מה
פשר דבריו זה כבר היה מאוחר מדי. זכיתי לראות אותו יורה
בצווארו, כאשר הכדור משסע את אבי העורקים בדיוק רב, מותו היה
וודאי. כאילו משום מקום הגיעו שוטרים ומצאו את שנינו על הרצפת
הבית הריק, הוא כנראה צלצל והזמין אותם לפני שהזמין אותי. זו
היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז ההיתי פעוט, באותו הרגע ההיתי
מוכן לוותר את חיי למען הוא ימשיך את חייו.

אותה הקרירות שהייתה לי כאשר תירגלתי עם חברי מול הפוליגרף
נמוגה, ומצאתי את עצמי באותו חדר חקירות מוכר כאילו בעוד
תרגול, אבל בלי חברי, שותפי. פרצתי בבכי, זעם, שמחה וצחוק, כל
הרגשות שידעתי על קיומם פרצו ממני בעת ובעונה יחדיו. דיברתי אל
חלל האויר, מנסה לתאם גרסאות עם שותפי לפשע, אבל הוא לא עזר
לי, רק אמר לי את המשפט הבא שוב ושוב "אגמך קפא".

הרבה מאוד דברים התרחשו מאוחר יותר, משפט, עורכי דין, שוטרים -
אני זוכר הכל במעורפל. ובסוף הגעתי לכאן, העונש הכי גדול שיכלו
להטיל עלי - היצורים הנחותים הללו עשו עימי כגמולי על שנים של
פשע. אני כלוא בחדר לבן מרופד, ללא יציאה, ללא חברה. אני חושק
כל יום לשלוח ידי בנפשי אך איני יכול. אני מבודד, רק דמותו של
שותפי - המשלים שלי עולה מן המתים ומשוחחת איתי, דמויות הגופות
הרבות שראיתי בחיי רודפות אותי בחלומותי ומטפאורת האגם לא
מניחה לי לחשוב על משהו אחר.

אסיים את דברי כעת, בטרם תפוג השפעת התרופות ואאלץ לחזור לכלא
הפרטי שלי, כלוא בתוך אגם שקפא לנצח.