אני חושב שהבעיה הגדולה של האדם היא סקרנותו המוגזמת וחוסר
היכולת שלו להיות מסופק. תמיד ירצה יותר טוב, יותר גדול ויותר
חזק. כשיוצא סרט חדש, הוא ייצא ממנו, וישר ירצה לראות את ה-2
של אותו סרט. אם הוא מזיין את החברה שלו הוא היה מעדיף שחברתה
תבוא ותענגו מאחור... הסקרנות שלו אולי טובה, אולי הוציאה
אותנו מגן-עדן, אולי הביאה אותנו להישגים מרשימים במדע, אולי
הביאה אותנו לאן שאנחנו היום, אבל אני שואל מה אני צריך את כל
זה? לאן כל ההישגים הללו מביאים אותי? הם הופכים אותי לאדם טוב
יותר? לא זכור לי שטרחתי לבדוק שאני לא היחיד שנהנה מכל זה...
ואולי בכלל לא צריך לבדוק... ואולי כן...
למה אני לא יכול להסתפק בכיכר לחם, קערת טחינה וכמה ליטרים של
מים ליום?
למה אני מחפש המשכיות בכל דבר ולא יכול לחיות את הרגע?
למה נמאס לי מכל דבר לאחר מקסימום חודש-חודשיים, ולמה לעזאזל
אני מצפה שמחליפו יהיה טוב ממנו פי כמה בכל התחומים? למה
חדש=טוב?
הקדמה הזו הורגת אותי. אני משועבד אליה. היא הוציאה ממני כל
אלמנט של בן-אנוש והפכה אותי לפרט, ככל שאר הפרטים, שמשועבד
אליה.
נמאס לי ממנה! הלוואי והייתי יכול להשיל אותה כמו נחש שנפתר
מעור השנה שעברה...
הלוואי ואהיה היוצר של אדם חדש. שיסתפק במועט ובמה שיש, ויהיה
המאושר בתבל שיש לו את הנתון, וידע להודות על זה. שלא יחפש כל
הזמן את הטוב יותר, וינסה להשתפר.
תקראו לי מיושן, ישן, עצלן, מפחד משינויים, ארכאי, אבל זה אני.