מאז שאני זוכרת את עצמי, היו הצילצולים האלה.
פעם בשבוע או שבועיים, במקרה הגרוע חודש, היה הטלפון שבביתנו
מצלצל את אותו צלצול שהיה כל כך מיוחד בשבילי. אני תמיד ידעתי,
הרגשתי, שזה הצלצול. צלצול שונה ומיוחד, מבשר תקווה. ולמרות
שאף פעם לא טעיתי, ותמיד כשהייתי מרגישה שזה הצלצול צדקתי,
רותי לעומתי לא הרגישה דבר והייתה עונה בקול המונוטוני הרגיל
שלה, השמור לשיחות טלפון בעיקר ולחייה בפרט: "ערב טוב" או
"צהריים טובים", לפי שעות היום. כזאת היא רותי, מאורגנת,
מסודרת, תמיד יודעת מה השעה ומה צריך לקרות. ולמרות כל זה, היא
אף פעם לא הרגישה מה שאני הרגשתי כשהטלפון היה מצלצל כך,
במפתיע, את אותו צלצול מיוחד.
הצלצול היה מיוחד בשבילי כי הבדלתי אותו מכל צלצול אחר שנשמע
בחלל ביתנו הגדול והקר, שמעולם לא הרגשתי שייכת אליו אף על פי
שאני חייה בו מיום שאני זוכרת את עצמי. הצלצול היה מיוחד גם
בגלל שהוא נתן לי תקווה. תקווה שאולי אגלה משהו חדש על חיי, על
עצמי.
כל סיפור הצלצולים הזה התחיל כי בעצם, אף פעם לא פגשתי את אמא
שלי. כלומר- את אימי האמיתית. רותי תיפקדה לי כאמא במשך כל
חיי, למרות שאין ביננו שום קשר דם והיא רק החברה של אבא שלי.
אף פעם לא ידעתי למה לא נישאו, ותמיד כששאלתי את אבא, היה מעלה
על פניו את אותו מבט עייף ורציני, שהזקין אותו כל כך. הוא היה
לוקח נשימה עמוקה ונושף במין חירחור מוזר. אחר כך היה נועץ בי
מבט ועוצם את עיניו. אף פעם לא ענה לי.
בכל פעם שצלצל הטלפון את אותו צלצול מיוחד, הייתי ממהרת לענות,
שאספיק. השיחות היו קצרות ורציתי לדבר הרבה, לשאול הרבה. לפתור
את הפאזל שמלווה אותי תמיד- הפאזל של חיי.
מכיוון שידעתי, וזיהיתי את אותן שיחות מיוחדות, לא הייתי טורחת
לענות ב"הלו". לא רציתי לבזבז זמן וניגשתי ישר לעניין: "אמא?!"
זאת תמיד הייתה היא.
את אמא שלי האמיתית מעולם לא פגשתי, והקשר היחיד שלי איתה היה
דרך אותן שיחות טלפון פעם בכמה זמן ובגלל זה תמיד רציתי לדעת
מי היא אמא שלי? למה מעולם לא פגשתי אותה? למה היא לא מסכימה
לתת לי את המספר שלה, שאוכל לטלפן לפעמים?
תמיד הייתי שואלת אותה את השאלות האלה, והיא, בדיוק כמו אבא
שלי, כשלא אהבה לענות הייתה מתעלמת. עוברת לנושא אחר. ולא משנה
כמה פעמים שאלתי אותה, שוב ושוב, היא תמיד מצאה נושא אחר לעבור
אליו. "אז איך בבית הספר יעלי?" או "מה עם הבנים, כבר יש
חבר?". היה לה קול צרוד, אבל נעים, קול של אמא. זה בערך כל מה
שידעתי עליה. לא ידעתי מה גילה, איך היא נראית, איפה היא גרה,
ומסיבות לא ידועות, כפי שרותי תמיד אמרה לי: "עדיף שלא תדעי"
וככה חייתי, בחוסר הידע הזה, במשך 15 שנותיי בעולם.
לפעמים אני מתפללת שאזכר, באותו רגע קסום, בשנייה לאחר
שנולדתי, שבה אחזה אותי אמא בזרועותיה. אולי זו הייתה הפעם
היחידה. ואולי ויתרה, ולא רצתה לאחוז בי כלל? זה עוד אחד
מהדברים שלעולם לא אדע.
לפעמים אני מרגישה, שאני בכלל לא יודעת מי אני.
שיחות הטלפון עם אמא, נתנו לי תקווה, שאולי הפעם היא תחליט
לספר לי, לתת לי עוד פרט, רמז, שבריר דבר שאוכל לצרף לפאזל
ולגלות משהו חדש. אבל לא. לא הייתה שום התקדמות. כל השיחות עם
אמא שלי, היו אותו הדבר בערך. ועדיין, אני המשכתי לאהוב
ולהוקיר כל שיחה ושיחה בליבי.
באחת השיחות, אומנם הייתה התקדמות, ולפני שניתקנו אמא אמרה לי:
"יעלי, יש משהו שאני חייבת להגיד לך". התרגשתי, חשבתי שאולי,
סוף סוף אמא החליטה לספר לי מיהי, מה היא עושה למחייתה, היכן
היא גרה? אבל זה לא מה שאמא אמרה ובכל זאת, זה היה אחד הרגעים
המשמחים ביותר בחיי.  לראשונה בחיי אמא,  אמא שלי האמיתית,
אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אני עדיין זוכרת את זה, כאילו זה היה
אתמול. היא לקחה נשימה עמוקה, היו לי פרפרים בבטן, ואז היא
השתעלה. אני לא יודעת אם זה היה ממבוכה או מהצרידות שתמיד
ליוותה את קולה. היא הנמיכה את קולה ואמרה בשקט, כאילו היה זה
המשך של שיחה שנקטעה: "אני רק מקווה שאת זוכרת שאני אוהבת
אותך". ליבי החסיר פעימה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאמי
אמרה לי שהיא אוהבת אותי. ועד היום אני מצטערת על ההזדמנות
שפיספסתי, להגיד לה שגם אני אוהבת אותה.
אני ואמא המשכנו לדבר כל כמה זמן בטלפון, ובאף שיחה לא הוזכרו
שוב המילים הללו שאמא אמרה, שניהיו קדושות בעיני. ועדיין
ציפיתי לשיחות שלה.
כעבור חצי שנה, דיברתי עם אמא בפעם האחרונה. זו הייתה שיחה
מאוד מוזרה מפני שבסופה, במקום לאמר "ביי" כמו תמיד, אמרה אמא
מילה אחת ויחידה: "בקרוב". חשבתי שלא שמעתי טוב: "מה?" שאלתי.
שמעתי את השפופרת ניתקת מהצד השני של הקו. זו הייתה הפעם
האחרונה שדיברתי עם אמא.
חודש מאוחר יותר, התבשר לנו על מותה של איריס-רחל אברהמי.
באותה הזדמנות גם גיליתי, שגם את שמה המלא של אימי לא ידעתי.
הלכנו להלוויה, אני ואבא. אני לבשתי ג'ינס שחור וחולצה שחורה.
היה עליה הדפס אז הפכתי אותה. הרגשתי מזוייפת. שאני הולכת
להלוויה של אישה שלא הכרתי.
זו הייתה הפעם הראשונה, מאז שאני זוכרת את עצמי, שראיתי את אמא
שלי. אני ואבא הגשנו בקשה מיוחדת לראות את הגופה.
אמא שכבה בתוך ארון מתים גדול, ועל פניה הבעה רצינית. היא
הייתה חיוורת כמו מתה. ואולי גם כשחיה הייתה חיוורת כזאת? היה
לה שיער ארוך ושחור וריסים ארוכים ועבים. היו לה עצמות לחיים
בולטות ושקים מתחת לעיניים. הסתכלתי על הידיים שלה, הן היו
רזות וגרומות, חיוורות. היו לה ציפרניים צהובות, של מעשנים.
כנראה עישנה הרבה, ובגלל זה תמיד גם הייתה צרודה. על הזרת
הימנית הייתה טבעת. התקרבתי לראות אותה מקרוב. זו הייתה טבעת
דקה מזהב, עם אבן ירוקה.
הבטתי באמא שלי. סקרתי את גופה במבטיי. רציתי לבכות, להרגיש
שתחסר לי. אבל הדמעות לא באו.
בלוויה היו אנשים שלא הכרתי, מכרים של אמא, המון פרצופים. הם
לא ידעו מי אני ואני לא ידעתי מי הם. כולם ידעו מי הייתה אמא
שלי. כולם חוץ ממני. באותה הזדמנות גם התבררה לי הסיבה שבגללה
לא יכולתי לפגוש את אימי כל השנים- אימי הייתה חולת נפש
ומאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי המרוחק ממקום מגורינו.
האם זאת סיבה לא לפגוש את הבת שלה לעולם?
ההלוויה נגמרה ואני יצאתי להסתובב קצת בחוץ. לחשוב מחשבות.
רציתי שירד גשם. גשם תמיד עשה לי עצוב על הלב. חשבתי שאם יבוא
הגשם, יבואו הדמעות, ועוברי האורח לא ירגישו שאני בוכה, כי
יחשבו שזה הגשם, שמרטיב לי את הפנים.
בכל זאת, השמש זרחה בחוץ. אמצע החורף עכשיו, ודווקא היום השמש
זורחת.
טיילתי ברחובות העיר. היה לי קצת כסף ורציתי לקנות לי משהו.
עברתי לייד חנות תכשיטים והסתכלתי בחלון הראווה. נדהמתי, בחלון
ראיתי טבעת, בדיוק כמו זו של אמא, מולבשת על מתקן של טבעות.
נכנסתי לחנות, ושאלתי למחירה של הטבעת. הוא לא היה גבוה מדיי,
אז קניתי אותה.
שוב יצאתי לרחוב והמשכתי לטייל ולחשוב. איריס-רחל אברהמי
התאבדה. איריס-רחל אברהמי, אמא של יעל, לקחה מנת יתר של כדורי
שינה בכוונה תחילה. משהו כנראה העציב מאוד את איריס- רחל
אברהמי.
חזרתי הביתה. דפקתי בדלת ורותי פתחה לי אותה.
הסתכלתי על רותי. לא נכנסתי הביתה. "את רוצה להיכנס?" שאלה
רותי בעדינות, כמעט בלחישה. נכנסתי ולא אמרתי מילה.
הכנסתי יד לכיס והרגשתי את הקופסא עם הטבעת. הסתכלתי על רותי.
רותי ששימשה לי שאמא חורגת מאז ומתמיד. רותי שתמיד קראתי לה
"רותי" ולא אמא. כי הייתה לי אמא אחרת.
הוצאתי את הקופסה עם הטבעת מהכיס והסתכלתי עליה. שוב הסתכלתי
על רותי. היא הייתה עם הגב אליי ובישלה משהו על הכיריים.
"אמא" אמרתי. רותי לא הגיבה. "אמא?" אמרתי שוב. רותי הסתובבה,
היו לה דמעות בעיניים. "מ... מה אמרת?" שאלה רותי, קולה רעד
קלות. הסתכלתי על רותי, על האישה הזאת, שהכרתי כל כך טוב ואף
פעם לא הערכתי מספיק. לפתע באו הדמעות, בבת אחת. והן זרמו
וזרמו. הן המשיכו לזרום כשרותי-אמא חיבקה אותי, הן המשיכו
לזרום כשהיא הביאה לי טישיו וכוס מים, הן המשיכו לזרום כשנתתי
לה את הקופסא עם הטבעת, ואז גם לרותי זלגו שתי דמעות גדולות.
עכשיו יש לי אמא אחת. סוף סוף מצאתי את אימי האמיתית.