הכל התחיל לפני כך וכך וכך שנים. כמו כל נער יהודי טוב, עליתי
בשמחה ובששון למצוות (אמנם זה היה רפורמי, אבל מה זה משנה).
בתקופה של שבוע לפני ועד שבוע אחרי האירוע, היה ממש חרא אחד
גדול: התחילה האינתיפאדה, נפרדתי מחברה שלי, סבא שלי אושפז
בביה"ח (זה היה עוד לפני, אבל אני משייך את זה כי בדיוק באותו
יום התחלתי ללמוד את הפרשה שלי). ואז הבנתי - הקב"ה עושה לי
דווקא! אמרתי לעצמי: אני בטח דפוק, אין לזה אחיזה במציאות...
שנה שעברה הבנתי שזה ריאלי - יומולדת 16, ובמקום סוויט סיקסטין
- צום סיקסטין! יום כיפור בדיוק ביומולדת! זה יותר גרוע מאשר
להיוולד ב-29 לפברואר! אז בכל מקרה, החלטתי לעשות ברוגז עם
הקב"ה, צ'ילבות לנצח... אני לא אדבר איתו, הוא לא יתנכל לי,
והכל יהיה בסדר. שלא תבינו לא נכון - אני רואה את היהדות כדת
הומנית וחכמה, אבל את הדתיים כחבורה אינפנטילית ומפגרת,
שמבחינה תרבותית מדורגת עוד פחות משכנינו. בכל מקרה, אני אף
פעם לא הייתי מאמין גדול - אכלתי שינקע, שרימפס, בשר וחלב,
סרטנים, בלי חשבון... ככה שלא הרגשתי איזושהי מוזרות בברוגז
הזה.
לפני חודשיים בדיוק אשפזו את סבא שלי (השני, לא זה שמופיע
למעלה...) בביה"ח, אחרי סדרת אירועים פנימיים קשים. למזלי הוא
התאושש והיה בסדר גמור. בשבוע שעבר עוד פעם אשפזו אותו, ובאותו
יום גם את סבתא שלי (אשתו של הסבא מלמעלה... למי שלא הבין
והסתבך יותר מדי, מומלץ לקחת קורס בנושא משפחתולוגיה
באוניברסיטה הפתוחה). בלילה בכיתי נורא, הייתי על סף התפרקות,
ובלי משים נשאתי איזושהי תפילה שהמצאתי על המקום, וביקשתי מה'
שיעזור לי להיות חזק ושיוציא את כולם מהמצב הקשה. זה עבד, כי
נרגעתי ועבר לי, וסבא שלי השתחרר למחרת, ואצל סבתא יש שיפור
ניכר.
השאלה שעולה בי היא קשה - מה האירוע הזה אומר? האם יש מצב שהוא
לא באמת שונא אותי? ואולי כמו ששוקי חבר שלי אומר: "הכל
משמיים, הכל לטובה וה' רוצה לבחון אותי"?
ולמה, למה לעזאזל אני בוכה כשאני כותב את זה?