שירה הייתה רק בת 3 שזה קרה, ילדה קטנה מפוחדת לא ידעה מה זה.
איך זה קרה?
אך זה קרה, אבא, המילה ששירה כל כך התגעגעה אליה, אבא שלה
הלך.
הייתה זו שעת הזריחה אביה של שירה נשק על לחיה והשאיר אותה אצל
השכנה, שוב לעבודת הדייגות הרגילה.
שירה לא אהבה את זה את העבודה של אביה, לא את הריח, לא את
המשמעות, לא את הים.

בסביבות 4 התחיל לרדת גשם חזק, שירה לא ידעה מה קורה, אך היא
שמעה את השכנה מדברת עם חברותיה, היא לא שמעה מה, אבל היא שמעה
את שמה.
יום למחרת באה אישה ולקחה את שירה לבית חדש, היא הסבירה לה "
כאן את תחיי מהיום" ילדה בת 3.
מאז שירה עברה כמה בתי יתומים וכמה משפחות אומנות.
כל משפחה שנאה את שירה מסיבה אחרת, שירה הייתה דיכאונית ועצובה
כל הזמן. הרי אמה מתה בלידה, אביה מת בסערה, "כמו בסרטים..."
חשבה שירה לעצמה, אבל זה לא סרט.
זה החיים שלה! היא החליטה שהיא חייבת להתמודד, חייבת.

שירה ניסתה לנהל אורך חיים נורמלי, ניסתה... למדה בבית ספר,
וניסתה להשקיע בכל מקום אליו הגיעה. מצאה עבודה בחברת מעצבי
פנים בתור מזכירה, היא השקיעה בעבודה זו כל כך, ושמחה שמצאה
תעסוקה, אך זאת לא הייתה התשובה.
זה פשוט לא היה זה.

יום אחד פגשה את הבן אדם ששינה את חייה. היה זה יום רביעי השעה
הייתה 7 בערב. שירה יצאה לטיול ברחוב, מלוכלך מטונף, אבל הבית,
הבית של שירה.
היא נתקלה בדניאל, דניאל היה הבן אדם היפה ביותר שראתה בחייה,
היה לו שער שחור, עור שחום ועיניים שחורות ויפות. היא נדהמה כל
כך מיופיו שלא אמרה אפילו סליחה.
היא המשיכה ללכת, אך לפתע הרגישה יד חמה על הכתף, היא
הסתובבה.
דניאל עמד וחייך מולה, "אני דניאל" אמר בקול רך, " אני מצטערת
שניתקלתי בך קודם"
"זה בססדר.." מילמלה שירה "אין בעיה" "רוצה ללכת לשתות קפה או
משהו?" שאל דניאל.
שירה לא האמינה, אף פעם לא יצאה עם בן, והיא כבר בת 17, היא
חייכה בהסכמה, בדרך לקפה, סיפרה לדניאל את סיפור חייה, היא
הייתה חייבת להוציא את הכאב, את כל ההרגשה הזאת החוצה. הוא
היחיד שבאמת הקשיב, שבאמת דיבר. היא העריכה אותו, ולמדה לאהוב
אותו, והוא למד לאהוב אותה.

ככה במשך 4 שנים יצאו השניים, ואהבו אחד את השני, שירה הפכה
לבן אדם שמח ומאושר. ואחרי החתונה שניהם קנו בית יפה על החוף.
החיים נראו לשירה טובים, אפילו טובים מידי.
שירה הפכה למעצבת פנים, ודניאל היה טייס בחברה פרטית. אך תמיד
היה להם זמן אחד עם השני, זמן לאהבה.
היה זה יום ראשון בבוקר. שירה הכינה לה קפה, דניאל היה בטיסה
לצרפת, הקפה נשפך כי היא ממש מיהרה לעבודה,
צלצול טלפון, "הלו?" "מדברת שירה גרדל?" "מדברת" "יש לנו בשורה
מצערת להודיע לך"
שירה לא האמינה, התקווה היחידה בחייה!! הלכה.
מטוסו של דניאל התרסק בים, "הים, שוב?"

היא הייתה חייבת להתמודד, היא יצאה לחוף ישבה וחשבה, על הכל,
ולפעמים על כלום, במשך יומיים ישבה, מידי פעם הלכה להביא לה
מיים.
היא הייתה בדיכאון אין סופי. "חייבת, פשוט חייבת להתייחד עם
הים".
ככה מתה גם היא התרסקה על הסלעים.
הים חברה הטוב ביותר השנוא על שירה.