צ'רלי סוגר את מכסה המנוע
טופח ברכות על הפח החבוט
עיניו רחוקות עכשיו
כמו נסיעה
אומר:
לפנינו דרך ארוכה.

קרניים חמות ממזרח
מפציעות בין סדקי בניינים
זיגי מעיף עוד מבט במפה
הוגה בראשו נתיבים

נתיבים של חידות
סבוכים בפקעת נושמת
של כל הימים
שבערו בכתום,
מקצה סיגר
אל אפר הדרך
ייעודנו לבעור
ותשוקתנו לדום.

תיכנתי את כל התחנות ברדיו
ברוס ממלמל,
אך נשמע.
ממצמץ בעיניו
הפונות מזרחה
ופוגשות את חמימות הזריחה.

אל האין המלא
אל הגודש הריק
של סיבות לחיות
השלושה נוסעים
ולכל אחד
משאלת-לב מקודשת
שמניעה את הבוכנות
ואת הזיזים.

אדים דקיקים של גומי
חרוך ויבש
נותרים אחר הדי הצמיגים
וכמו זיכרונות
מתפוגגים בדרך
שחוצה אדמות-בור
כרכי-עד ועידנים.

וכשהשמש יורדת
ממחצית השמיים
ידיו של צ'רלי
הדוקות על ההגה
אוזניו קשובות
לרחשי הדרך:
העבר לוחש על העתיד
העתיד יחשוף את העבר
וידיו חזקות
כמו אבות אבותיו
שהטבע שב ובחר.

חזקות
כמו שיעולו העמוק
של זיגי
שיושב לצדו מרותק
אל קלסטרוני הנוף
שגלגליהם מציירים
ברב-גוניות ולהט
של אמנים קנאים,
ובכל זאת זיגי אומר:
הכל ככולם
מאוד דומים
כל-כך יפים
וכל-כך רעים.

היי ברוס!
צ'רלי מציץ בו במראה:
אולי תשיר איזה שיר
משהו חדש שיישמע ישן
משהו שמזה זמן בי נדם.

קולו של ברוס חם ומפוכח
ותמיד תמיד
מתחיל מתוך דממה
וגודל, מתעצם, מתמלא וממלא
שעה ש -
זיגי וצ'רלי
מתנועעים במושבם
המפות עפות מהחלון
וניצת עוד סיגר
המכונית משייטת בקלילות -
תשמעו איך הוא שר!
בועט בעובדות
עם חיוך משובה
ושר בלי בושה
על אהבה ותקווה.