רק כפתו האדומה של גלגל החמה הגיחה מעל קו אופק חסר עננים. קרן
שמש ראשונה הסיגה, מדוד - מדוד את קו החשיכה המוכנע מערבה. בבת
אחת הגיחה קרן אור מפינת הרחוב, והאירה את  הנתיב הניצב לו.
השינוי הפתאומי גרם לזאביק לצמצם את עפעפיו. הוא  פנה מן הרחוב
לתוך שוק לוינסקי המואר תמיד, בנורות חשמל חשופות התלויות מן
התקרה.
הלילה עשה חסד לרחוב והסתיר, לכמה שעות, את הזנחתה בידי מנקי
הרחוב. כאן, בתוך השוק,   בלילה התמידי המואר עד, מי יסתיר
מרבדי הנוצות ושאר ירקות המוטלים בפינות גלויות ונסתרות?
מאווררים אף הם תלויים מן התקרה, סובבו לאט.  זאביק חיפש את
ערימת כלובי ההודים של המושב. ב-2:00  בלילה, כאשר פרק יוסקה
הנהג את הכלובים, אולם השיווק היה ריק למחצה. כעת נתמלא כולו
בסחורה מכל הארץ. כמה "משווקים" כבר הגיעו. קבוצות - קבוצות
עמדו מסביב ושוחחו בקול רם  בינם לבין עצמם.
מה אני עושה כאן? "משווק?" אני? בחיים לא...על מה הם מתווכחים
על הבוקר?... מה תגיד? יש אישה בגהנום הזה!
זאביק לא הכיר איש! זו פעם ראשונה שהוא "נשלח" לשווק את
תרנגולי ההודו של המשק. לא היה לו מושג מה עליו לעשות...
אם ישאלו אותי למחיר הנדרש ... מה אגיד? ככה לא בונים מדינה...
דווקא היום רציתי להחליף מילה עם מירי לפני המבחן שלה
בחשבון... הייתה במתח, מסכנה... מי המציא את המבחנים בכלל?
אותו נייר, "השווה" 8 אצל מורה אחד, זוכה ל-+6 אצל השני... מה
הוא עושה? מטפס על ערימת הכלובים? משוגע! תיזהר! מאוורר תלוי
בדיוק מעל לראשך!
כבר שבע שנים שכהן עובד בשוק. לא תמיד היה הכרוז של השוק.
ה-ר-ב-ה  שנים עבד באטליז המשפחתי, לא רחוק מכיכר מגן- דוד,
בשכונה. שם, בבית ספר של החיים, למד לקנות בזול ולמכור ביוקר,
הבין מה "סחורה" מה "לא סחורה". שם תפס שאפשר למכור "לא סחורה"
בדיבורים, וסיים, בהצטיינות, קורס בכלכלת שוק. כאן מוצא פיו
קובע באיזה צלחת ינחת, נחיתה אחרונה, עוף זה או אחר! כאן הוא
מלך!
בזהירות טיפס על הכלובים. תמיד בחר להתחיל עם ערמה מתחת
למאוורר... בשביל המתח... ידע שזה ימשוך תשומת לב וישקיט, ולו
לרגע, את המולת הבוקר של הקצבים - הקניינים שמטבעם קולניים מאד
עם החברה מהברנז'ה.
שם בחנות, כל היום אוונטות -  "כן גבירתי! טרי מהיום! תאמיני
לי לא תמצאי טוב מזה בכל העיר... שימי לב לחזה המלא בשר..."
צריך להמציא לכל לקוח אוונטה מתאימה. "רק היום בזול!" ממש סדנה
יוצרת...
א-צ-ל-י בשוק הם בגודל  טבעי. בני אדם מסוג... קצב... הה.    
 
כהן הסתכל מסביב לראות מי ה"קהל" שלו היום...
עוד יום מתחיל... יום שלישי הה? היום תבוא גאולה מהשכונה.
דווקא מבינה בסחורה... אה הנה בוריס הוא בעל מקצוע צריך להיזהר
אתו...מי זה התמוי הזה? פעם ראשונה שאני רואה אותו... בטח
קיבוצניק הבא להעניק לנו מפירות הסוציאליזים... הה...למה
שולחים לי כאלה? אעשה לו בית ספר... ממילא לא יפתח
ת'ג'ורה...מה השעה? אוי, צריך להתחיל!...  אז מה? היום אחייך
או אהיה רגזן?... בוריס כאן... אחייך.
כהן הרים קולו המתנגן "באו נתחיל! יש כאן חמישה עשר כלובים,
הודים מכפר ראשונים,      כ-ו-ל-ם זכרים! המחיר הפותח 10 שקל
40 ...
נראה עם מי יש לי עסק היום... בוריס אל תעשה עניינים! אני
מחייך היום.
זאביק נדרך כולו לקראת ה"אקשן" המתרחש סביבו.
איזה ריקוד משונה! הם סובבים את הכלובים כאילו... כאילו אחד
במאי!  למה הם נושפים להודים בתחת? מה הם מחפשים, את התיבה
האבודה?... הה...איך הוא יכול כל יום לחייך ככה בתוך הגועל נפש
הזה?...  הייתי רוצה פעם לדסקס אתו על כוס קפה... נראה לי נחמד
לאללה... מעניין איך קוראים לו?
"עשר חמישים" פולט קצרות פרצוף דוחה, עטור זקן קצר זיפים
ועיניים בולטות.
חכם בלילה!... זה יעלה לך ביוקר...יא תמוי...קיבוצניק!... תעשה
פרצוף של מבין!... איפה מגרילים אחד כמוך?
"אחת עשרה שקל...סופי" גאה קול, פסקני ונחוש, משולי המעגל
המקיף את כהן, הכלובים, והמאוורר הסובב לאט.
הוא חושב שהיום זה היום שלו... אוי! רק התחלנו וכבר חמש
וחצי... יאללה שיהיה.
"נמכר!" פוסק כהן, וירד בזריזות מופגנת, נפרד מהמאוורר, ועבר
לערימה אחרת. בעקבותיו נעה תהלוכת משתתפי הטכס שבשבילם  עדיין
לא הסתיים.
זאביק התבונן במתרחש בענין גובר.
והטכס נמשך. כמו כל פולחן, חוזר על עצמו, כמו כל פולחן, מתחלף
רק הקורבן...
זאביק נזכר פתאום בבתיה, המורה לספרות מהתיכון. שמע את קולה
המתנגן בהתאמה למקצב שקבע המשורר...
"מה מחול נחולה
מסביב לבמה,
מה מחול נחולה לתמוז היום?
נימינה, נשמאילה לו שבע ושבע,
נקודה, נשתחוה לו: שובה הלום!" ()

כהן, המכריז מעל במת-כלובים חדשה, את סגולות שוכניו הכנועים של
הכלובים, החזיר אותו בבת אחת, למתרחש סביבו.
איזה סבלנות יש לו... הם דוחפים אצבעות לא רק נושפים!... מה
עושה כאן אישה בשוק הבשר הזה?... יא! רק חמש וחצי? מתי יגמר
הסיוט הזה? מתי יגיעו לסחורה שלנו?...מזל שהבאתי סנדוויץ'
איתי... מתי יהיה לי זמן לאכול ?...מירי  בטח עוד ישנה.
את הסחורה שכבר נקנתה, מעמיסים סבלים על רכבם של הקונים האצים
לחזור לחנותם. בדרך צריך לשחוט ולמרוט נוצות ורק אז אפשר לסדר
הסחורה במקררים ולהתכונן להמשך היום מול הקונים שלהם.
כהן השאיר בכוונה את כלובי ה"הודים" של זאביק לסוף. שילמד,
הקיבוצניק, מה זה שוק!
לאחר שנמכרו פנה אליו כהן. לרגע נפגשו עיניהם. "גש למשרד
שיחתימו לך את הניירות."
נו, מרכס, למדתי משהו על כלכלה?
"תודה" אמר זאביק. "זו הפעם הראשונה שאני כאן היה מענין ממש
חוויה!" נפרד זאביק מכהן.
אם אזמין אותו לשתות קפה, ייענה?
זאביק לא הספיק לסיים את המחשבה וכהן פנה למזנון, התיישב בראש
שולחן שם שמרו לו מקום.

השעה היתה 7:45 כאשר זאביק פנה למזנון. הוא ישב לשולחן קטן,
ליד שולחנו של כהן. הזמין קפה, הוציא את הסנדוויץ' ואכל.
זאביק יצא לרחוב שטוף השמש של יום חדש. לסוליות נעליו נדבקו,
בדבק הלשלשת, נוצות בגוונים שונים. חם היה ולח.  בוקר חם ולח
של ראשית תמוז.

() מתוך "מות תמוז" של שאול טשרניחובסקי