אתם מכירים את ההרגשה של ,זה כמעט קרה?

הכל התחיל בקייץ שעבר... והרי כל ההתחלות היפות מגיעות עם ציוץ
הציפורים וריח הפריחה של האביב. והשמש, השמש שזורחת, כמו מנסה
להפשיר את הקרח בלבבות האנשים שפוסעים להם כדרכם ואפילה
בעינהם.

והוא? הוא זורחת, הוא הכיר מישהי ,מאוד חמודה, ככה אמרו החברים
כאשר הציגה לפנהם וחיוכו על פניו.
הנה חולפים להם ימים יפים ,ובתוך חייו העמוסים, הוא מוצא זמן
איכות לבלות עם אהובתו. והטיולים שלהם מאירים את חייו בצבעים
עזים.
הקסם שנשב מהמיוחדת, הרי מתואר בספרי האגדות והרי הוא כבר חשב
שאגדות אינן מתגשמות במציאות.
מתוך היותו דוס, ודאי האמין בבורא, וכן, גם השתדל לקיים את
מצוותיו. ומתוך חדוות האהבה, תפילותיו נעשו כשירה מיוחדת.

היושב במרומים בוודאי מתנחם על כך שהם קצת נוגעים פה ושם אחד
בשני, והציצית על גופו, כמו תמרור אזהרה, מתנפנפת לה בטבעיות,
מנסה לחצוץ בין הלב המרכך, לבין האשליה הגדולה.

השמש פינתה את מקומה לבוא הסתיו, איתה ברחו הפרפרים והציפורים
המצייצות. שוב מגיעות רוחות חזקות, ועננים קודרים המבשרים את
רוע הגזרה, והוא כחולם רואה בהם את התגלמות היופי בעולם
והטוהר.

וביום אחד גשום ואפור, הם ישבו שניהם כרגיל אוחזים ידיים,
כמפחדים שמה יברחו אחד לשני, וברגע של בדידות משותפת, היא פנתה
אליו כמתנצלת ודמעות בעינהה, "בוא נשאר ידידים? ידידים זה דבר
נפלא, אבל אני לא רוצה אותך."
והוא, לא מבין למה היא מתחילה לבכות. רק אל תבכי הוא מבקש, אם
תבכי, אני גם אבכה.
השמיים, כמו מבוישים, הקדירו פנהם והצטרפו לבכי בשתיקה
חרישית.
והחורף המשיך לשטוף את הרחובות, כמו מנסה לנקות את כאבו,
והימים חולפים להם, ופה ושם מופיעה מישהי, ופה ושם הוא מופיע.

והנה עוברים להם הימים, והשמש שוב חזרה, אך איתה לא חזר
הפרפר...