על המושב האפור של האוטובוס הביתה אנחנו עושות סרט.
הפסקול - נהמות מנוע עקשניות, צעקות הג'ינג'י על יד הנהג
ורשרוש שקית הניילון שממנה מאכילה הרוסיה את הילד שלה.
המצלמה - זוג עיניים כבויות, שמסתתרות בין הזקנה והעייפות על
מושב מקדימה.
התסריט - דרמת נעורים חצופה. קריצה רגעית של העזה שאחריה
נחזור, כנראה, לעצום עיניים.
הבמאית - את.
השחקנית - אני.
על המושב האפור של האוטובוס הביתה אנחנו עושות סרט.
את מתכננת שובר קופות ואני תוהה עד כמה קל לך לזהות שמעולם לא
ביקרתי בבית ספר לשחקנים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.