בוכים הזאבים אל הלבנה
דמעות זולגות מהרקיע מטה
מתכסה ללילה אמא אדמה
אך תקוותי עודנה שטה
לציפורים אין מקום עוד לקנן
המדבר כבר לא מדבר אלא עולם
הזמן כעת נשמע ישן
השכול לא רק שלי, הוא של כולם
קפא ליבי כמו הים
המחשבה יקדה בתוך ראשי
"תציל אותי" קראתי, אלוהים
תושיע אותי אל החופשי
הרעמים הכו כפטישים
ברקים פרצו בלהבה
ההה... נשבה בי רוח החיים
נשבה, נמוגה, נשתתקה
ללא אתמול, ללא היום, ללא מחר...
בשום מקום, בסתם חלל, ברגע קר... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.