היא בוכה, הוא יושב לידה חסר אונים. "אני מצטער" הוא לוחש,
"מצטער כל כך...", הוא לא יודע מה לעשות. היא נסערת, מחזיקה
בשרשרת שעל הצוואר שלה, זאת שהוא נתן לה, היא ממששת את
התליון... פתאום בתנועה חדה היא תולשת את השרשרת מהצוואר שלה,
וזורקת אותה על הרצפה. הוא נבהל מהתנועה הפתאומית שהיא עשתה.

הוא מסתכל עליה, מנגב לה את הדמעה מהלחי, היא מורידה את היד
שלו ממנה בתנועה מהירה.
הוא לא יודע מה לעשות, חושב איך יוכל לכפר על מה שעשה. היא
מסתכלת על השרשרת הקרועה שזרוקה על הרצפה ואז מסתכלת עליו, הוא
לא מרים את השרשרת, רק מחכה שתגיד משהו.
"אני שונאת אותך", היא אומרת, "אבל אוהבת כל כך..."

הוא תופס את היד שלה ומושך אותה אליו. היא נעמדת, הוא משעין את
הראש שלה על החזה שלו ומחבק אותה, חיבוק חזק, אוהב...
הוא נותן לה נשיקה. "אני באמת מצטער", הוא אומר, "זאת הייתה
שטות... אני אוהב אותך..."
היא פגועה, אבל אוהבת אותו, היא בוכה ופתאום הכל ברור לה.
התמונה התבהרה והכל כל כך פשוט, הוא אוהב אותה, אוהב מאוד, היא
מבינה שהטעות שלו רק תקרב ביניהם, היא סולחת, סולחת באמת,
מבפנים, היא מנגבת את הדמעות ומרימה את השרשרת מהרצפה.
הוא לוקח את השרשרת מהיד שלה ושם אותה בכיס הג'ינס שלו, היא
מפסיקה לבכות, הוא נותן לה נשיקה וחיוך מתפרש על השפתיים שלה.