"ואי אפשר מבלתי היות לו לסופר סגנון
ואי אפשר שינוע וינוד ללא אמת עד בלי די
ואי, כן אפשר לו לנוכל פרסומאי
להיות בלי מידה ואמת וודאי." (הרהורים אפלטונים, לאה הילדה)

אכן אין בימינו קנה מידה לערכו של סגנון, ואין עוד קנה מידה
לטיבה של יצירת אומנות גדולה. ולא שרצוי לקבוע קאנון למה נחשבת
יצירה גדולה ומה לא. רק קריטריון אחד יש להציב, כך נראה לי,
והוא התיחסות לחיים, בלי פלאקטיות, בלא נסיון ליפות. מבלי
להיות דידאקטי באופן מוחצן כשברור במדויק מה הוא הראוי, וזאת
בניגוד לאמת של אי הבהירות. על היצירה לשוב לרבדיה השונים של
השפה, של החברה, של טבע האדם. יותר מכך איני רוצה לומר. אין
הכרח שהיצירה הגדולה תהיה תקנית, או יותר נכון הכרח לה שלא
תהיה. אין היא וכלליה מוכתבים מראש ואף על פי כן אי אפשר לקבל
את אותה השעיית (לא השהיית) השיפוט לגבי טיבן של יצירות.
התרבות כלומר השאיפה לגדילה, לבניין, לשיפור, ליצירה של אמת
ושל חיות, תאבד אם לא נשפוט באופן שונה פרסומות ודמויהן
ויצירות אומנות. לטענה שאין קריטריון עלינו להשיב שיש. הפרסומת
זה עתה נולדה ומיוצרת כך שמחר תמות. אין היא בוקעת ממעמקי
הנשמה היוצרת. אין היא נובעת מתוך אותה התחושה שלא ניתן עוד
להכיל את המלים בבטן ויש להוציאן, להריקן על הדף. אין היא
נולדת כאותה המנגינה המתנגנת כביכול מאליה מתוך האצבעות ויורדת
אל הקלידים ועולה משם כעין תפילה עומדת מול הנצח שבשניית
ההווה. אין היא גם תוצאה של הליטוש, התיקון, עבודת הבירורים
הגדולה של המחיקה של מה שאין היוצר יכול להשלים עמו ביצירתו.
היצירה הגדולה נובעת מאותו הרצון להוציא החוצה. מהכמיהה להשפיע
את שפעת החיות והמוות אל עבר אנשים אחרים, אל עבר האנושיות,
ואפילו איש לא יקרא. על כן אין היא יכולה להעצר כאותו השטף של
נהר הסקמנדרוס שהומרוס לא יכול היה לעוצרו. כאותם חזירי הבר,
אריות, אילים, מקומות, אישים ואלים שהופיעו ש"לא לצורך" לאורך
כל שירתו והם כדמויות השוליות כביכול אצל גוגול שהם הם חיות
מהות היצירה. ומולם גם נושאי העומק הטרגדיה, האירוניה, הביקורת
המוסרית-דתית-פוליטית, אך בעיקר הסיפור, החיים, שסוחפים אפילו
את הפילוסוף השואף להוויה הקבועה הנצחית המדויקת כל כך שבגלל
אהבתו ושגעונו שני סוסי נשמתו ואף הרכב עצמו אינם יכולים לחמוק
מחיוניות ההוויה ותיאוריה.