אתמול ישבנו על קצה המיטה שלו וניהלנו שיחה קולחת.
נראה שכל תא בגופי שאי פעם פלט איזו מילה או שתיים לרעהו, תרם
את חלקו לרשימת העקיצות השובבות שנזרקו מכל עבר.
בהפסקות בין הגיחוכים נשלחה איזו יד מהססת אל מחוזות חדשים,
מגששת דרכה אל מקומות בהן לא ביקרה אי פעם. אחיזה מתוקה במותן,
נשיכה של האצבע הנשלחת בתנועה מתגרה אל על, חיבוק מבין ברגעים
בהם עקיצה מתחלפת בכנות בוכיה.

"נחמדים השומנים האלה שלך." הוא מחייך.
"זה לא שומנים, זה..." מבוכה.
"מה רע בקצת שומנים? תראי איזה רך זה, איזה כיף." היד מוצאת
דרכה חזרה אל המותן הנעלב.
"מספיק, עזוב..." אני תורמת דיבוב משכנע לפרצוף הכלבלב מעורר
הרחמים.
הוא מחייך. ממשיכים לפטפט. היד חוזרת. העלבון לא.

לפני שהלכתי, עמדנו דקות חשוכות בכניסה מחוץ לבית. ראשי מונח
על עצם הבריח, הסנטר שלו על השיער המשיי, הידיים מטיילות.
"נחמד שאתה כזה גבוה." אני אומרת בקול ילדותי להחריד.
"נחמד שאת כזאת קטנטונת." הוא משיב, מתגרה. "ורכה..." מוסיף
ושולח חיוך לקודקוד ראשי מאי שם במרומים.
מסביב חשוך. קריר.



היום, כשבינינו מרחק של מאות נשמות תועות ובניינים אפופים
היסטוריה, אנחנו מנסים בכל כוחנו לחיות דרך המסך הקפוא.
ברגע שעיניי מבחינות באותו הבהוב כתום של החלון שהתקינו עבורי
במייקרוסופט, אני שולחת את אצבעותיי למשימה חדשה ופולטת עוד
שורה של תווים ורודים-סגלגלים על המסך.
עוד שורה.
ועוד שורה.
והוא בשלו. מהמשרד למילים כחולות בע"מ אין כל חדש, כנראה
העיצומים פלשו גם לשם.

"נו, מה? עצרנו? אם אין שומנים למעוך אין שיחה?" שורה וורודה
מתחננת באלגנטיות.
"נו מה חשבת? זה אמור לפתות אותך..." הוא משיב ברפרוף ונעלם
שוב מאחורי קיר האינטרנט.
"מה? זה שאתה תורם שתי מילים בין כל חצי תריסר משפטים שלי?"
הוא מנסה להתחכם, להכחיש, אך תבוסתו הצודקת בולעת את המילים
הכחולות. בתחפושת מסך לבן וריק היא מעכלת כל ניסיון נואש
להחיות את הקסם שאפף אתמול כל זוג מילים שיצאו לאוויר העולם.

"מתוקה?"
"מתוקה רוצה כמות יחס שתהלום את כמות השומנים שלה. יחס ישיר -
גרם יחס לגרם שומן. וכיוון שאף אחד מעולם לא הגדיר כמה זה
בדיוק גרם יחס, וגם כמות השומנים שלי לא נמדדה לאחרונה... זה
אומר הרבה מאוד תשומת לב!"
צחקוק וירטואלי בדמות רצף אותיות שאפילו א. בן יהודה בכבודו
ובעצמו לא היה מוצא להן משמעות.

"מצחיקה את." הוא מפטיר.
אני מחייכת.
"התנשאי לי?"
החיוך מציף את גומות החן על הלחיים, ואילו התחכום מחפש
להתגרות, להתחצף.
"וכמה גרם יחס אקבל עבור ברית נישואין כדת וכדין?"

שממה לבנה נפרשת על המסך.
שרידי עשבים שוטים בוורוד בוכים על גבי הזכוכית הבוהקת.
זמזום מלאכותי של הספק הגלמוד.

כנראה שלא הרבה.
אלוהים, מי המציא את האינטרנט?