[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רעות לוי
/
Haze ערפל

לפני היצירה אני חייבת לומר שהיצירה נכתבה ביחד עם אפרת.
הרעיון היה שלה, היא התחילה לכתוב עוד לפני שהכירה אותי...
וביקשה ממני עזרה בכתיבה בשלב מסויים. אני כתבתי את המכתב,
אפרת כתבה את כל השאר.
היצירה כביכול שלה - אך בגלל שהורידה את הדף יוצר שלה פה, ואני
כן רוצה את היצירה און ליין - אז אני מכניסה אותה בדף יוצר
שלי.
שלכם - תות.





In The Haze, A Stormy Haze,"  
I'll Be Around, I'll Be Loving You,
Always,  Always.
Here I am Gonna Take My Time,
Here I am On The Waiting Line,
"Always, Always...

היא חזרה הביתה וישר נשכבה על המיטה, בלי נשיקה או חיבוק.
השתטחה על המזרון הרך וקברה את ראשה בכרית.
הסתובבתי אליה, מחפשת את עורה, אך היא לא זזה.
שלחתי יד לפניה והן רטובות. התקרבתי לחבק אותה אך היא לא נתנה.

ניסיתי שוב והיא בשלה, מתנגדת בקשיחות שלא הכרתי.
"מה קרה?", אני שואלת, העלבון מתחלף בדאגה.
היא לא עונה. קמה בתנועה חדה ויוצאת לכיוון המקלחת.
מהחדר שמעתי את זרימת המים, את סגירת הדלת, ואת הבכי.
קמתי במהירות, פותחת את הדלת בלי להקיש. מוצאת אותה מקופלת
בתוך האמבטיה, רועדת כולה.
היא הרימה את ראשה, ובפעם הראשונה הלילה הביטה בעיני.
מבטה היה נוקשה וקר, שום חום לא מצאתי שם.
מבולבלת יצאתי מן המקלחת, אחרי שהבנתי שנוכחותי אינה רצויה
שם.
אחרי רבע שעה יצאה גם היא, עטופה כולה במגבת גדולה.
התקרבתי בניסיון אחרון להבין מה קורה פה הלילה.
ניסיתי לפתח שיחה אך התייאשתי כשקלטתי שאני היחידה שמתכוונת
לדבר.
ניסיתי לחבק, לנשק, אך היא ברחה.
ישבתי על המיטה חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות או לומר.
היא לבשה טרנינג כחול וחולצה דומה.
לקחה את תיק האימונים שלה ודחפה לתוכו את בגדיה.
לא הוצאתי מילה מהפה. משותקת ומהופנטת עקבתי בעיני איך היא
נועלת את נעלי הספורט השחורות שלה, סוגרת את התיק העמוס
והולכת.
היא לא שלחה בי מבט אחד, רק לקחה את חפציה ויצאה.
הזכר היחיד שנותר לי מרעות היה מכתב שקיבלתי ממנה כשנתיים אחרי
שעזבה את דירתנו.
לנצח.


"רותם.
סליחה. זה לא היה בסדר מצידי לברוח ככה, בלי לומר למה... אבל
הייתי כל כך בהלם ממה שעבר עליי, כל כך בשוק והיסטריה שלא
יכולתי להסתכל עלייך אפילו...
את בטח שואלת את עצמך, לאן נעלמתי כל הזמן הזה ולמה ההורים שלי
לא מוציאים שום מילה מהפה כשאת שואלת איפה אני. שמעתי שאת כל
הדברים שלי החזרת הביתה ושכרת דיירת חדשה כי את לא יכולה
להסתדר עם שכר הדירה לבד...
אני יודעת שמגיעים לך כל ההסברים שבעולם, ואת תקבלי אותם...
רק תני לי קודם להגיד לך שאני מצטערת, ושאני מתגעגעת... אבל
עדיין, לא תוכלי לראות אותי... וסליחה על כך...
בדרך חזרה לדירה באותו לילה נתקלתי במישהו, את יודעת כמה שאני
רציתי להיות דוגמנית... וכמה ניסיתי לטפח את עצמי כל הזמן
בדברים מיותרים... אז פגשתי אותו ברחוב, והוא אמר לי שאני
נראית מדהים... ישר הסמקתי, והוא אמר שהוא רוצה שאני אבוא איתו
לסטודיו, שהוא מחפש בנות לדוגמנות... כמובן שהלכתי איתו, כמו
ילדה טיפשה... והאמנתי לו...
הוא נראה כל כך אלגנטי והייתי בטוחה שהוא באמת סוכן שמחפש
דוגמנית חדשה...
הלכנו לסטודיו שלו, הוא דיבר איתי בדרך וגרם לי להירגע, שאל
לשמי, לגילי ולשלום משפחתי, שאל אחים, אחיות, שם משפחה... ואני
דיברתי בלי סוף ועניתי לכל שאלה...
כשהגענו לסטודיו הוא נתן לי קודם כל קולקציית קיץ, כאלו לא
דברים יותר מדי ערומים אז לבשתי ודגמנתי, והוא צילם פילם שלם,
כבר ממש האמנתי לו...
ואז הוא נתן לי ללבוש בגדי ים קטנטנים... ולבשתי אחד אחרי השני
ודגמנתי לו, לא חושבת לרגע שהוא לא סוכן אמיתי.
בשלב מסוים הוא התחיל לגעת בי, כלומר, לא ממש... רק לסדר לי
מידי פעם את החזייה של הבגד ים יותר טוב לצילום, ואת החוטיני
משך טיפה והרפה, את יודעת, רק שיראה סקסי יותר... כנראה שאני
ממש תמימה אם לא הבנתי מה באמת קורה, אה?
בשלב כלשהו הוא נתן לי בגד ים אדום, כל כך קטן שהוא פשוט כבר
לא עלה עליי, הוא אמר לי להוריד אותו, ובאתי ללכת למלתחה
להחליף, הוא תפס לי את היד, הסתובבתי, פחדתי לשנייה...
הוא חייך אליי ואמר: "בואי, אני אעזור לך"... עניתי שלא תודה,
אני אסתדר לבד, אבל זה לא עזר, הוא תפס אותי... והוריד את
החזייה לאט, בעדינות, וכשהתנגדתי ואמרתי שאני באמת מסוגלת לבד,
הוא
התעצבן וקרע מעליי את החוטיני...
פחדתי, פחד מוות, לא ידעתי מה לעשות, 'האם לצרוח, לבכות או
לשתוק, הוא הרי סוכן, לא? הוא אמור לדעת מה טוב בשבילי! ואולי
הוא פשוט רוצה להראות לי, שאני לא צריכה להתבייש ממנו? או
שהוא...
לא יודעת, לא, אין מצב, הוא לא יעשה דבר כזה, הוא ממש חמוד
ואלגנטי, לא, פשוט לא - רעות, תוציאי לעצמך את זה מהראש!'
זה מה שחשבתי... כנראה שלא טעיתי... מה מה זאת אומרת!? את
יודעת בדיוק מה זאת אומרת...
הוא תפס את שתי ידיי והחזיק אותן ביד אחת, ניסיתי לבעוט בו,
לנשוך אותו, לצעוק, להתנגד... אבל לא יכולתי... הוא היה חזק
ממני, חזק מדי...
התחלתי לבכות, הוא הפשיל מעצמו את המכנסיים, ואחריהם את
התחתונים... הוא הפך אותי אל הקיר ודחף אותי בחוזקה עליו,
שנייה לאחר מכן הוא נצמד אליי...
רותם! הייתי זקוקה לך שם! פחדתי, שקשקתי מפחד... כל כך כאב לי,
כל כך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, וכשהוא שיחרר אותי באמצע
הרחוב... הייתה לי הרגשה כל כך עלובה...
הוא החדיר לי את הזין שלו מיד לאחר שנצמד אליי... ישר לתוך פי
הטבעת, ואני צרחתי מכאב, כי בכלל לא הייתי רטובה והוא לא שם
חומר סיכה ולא הרחיב ואני רציתי להשתגע מכאב!!
רותם, רציתי להשתגע... או יותר נכון רציתי לברוח והשתגעתי
מהכאב...
רותם, אני כל כך מפחדת וכל כך פחדתי, עד שכשנכנסתי לדירה
הרגשתי לבד, כל כך לבד בעולם הזה... שאי אפשר לסמוך על אף אחד,
כן, עד כמה שזה כואב, אפילו לא עלייך רותם... אפילו לא
עלייך...
הוא גמר בתוכי, הרגשתי את זה נוזל החוצה, שרף לי... הרגשתי
כאילו שטניות נוזלת ממני, הוא גרם לי להרגיש מלוכלכת, הרגשתי
שאני צריכה מקלחת ודחוף... רק כדי לנקות את הלכלוך מעליי.
רותם, כמה שלא התקלחתי זה לא עבר, וכמה שלא בכיתי זה רק הגעיל
אותי יותר, הוא לקח את הכבוד שלי ואיתו גם את החיים שלי...
למה אני מתכוונת? כבר תביני...
הוא נתן לי את הבגדים ואמר לי להתלבש, תפס את ידיי והתחיל לרוץ
איתי עד לרחוב לאיפה שנפגשנו, ואז ברח... הסטודיו שלו היה
בדירת מגורים בקומת קרקע. אני זוכרת עד היום את הדרך לשם, אך
מעולם לא הסכמתי לגלות לאיש היכן המקום.
אחרי שעזבתי אותך בדירה, רותם, נסעתי באוטובוס הביתה, פשוט
נסעתי לשם והסתגרתי במקלחת. אחרי שעה וחצי שניסיתי להירגע
במקלחת או לפחות להוריד את הלכלוך הכואב מעליי, הסתגרתי בחדר
וניסיתי לישון, החלומות עליו רדפו אותי, חלומות של אימה, פחדתי
כל כך.
הוא רדף אחריי בחלומות ואנס אותי כל פעם מחדש...
אנס... מילה קשה... לא האמנתי שיום אחד כל כך יהיה לי קשה לבטא
אותה... והנה היום הזה הגיע...
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, במשך שבוע לא ראיתי כמעט אף אחד
וכמעט ולא אכלתי... חוץ מההורים שלי והמעט אוכל שהם הצליחו
לדחוף לי, לא הייתי מסוגלת לראות אף אחד, הם ביקשו מפסיכולוג
להגיע והוא החליט לאשפז אותי... אני בבית חולים מאושפזת, רותם,
כבר שנתיים.
הרגשתי רע, ידעתי שאני חייבת לך הסברים... אבל עכשיו כשנתתי
אותם, אין לי יותר מה לומר...
אני יודעת שכואב לשמוע על זה אבל יותר כואב לחוות את זה, אני
עדיין פה בבית חולים מנסה להתגבר, אבל זה נשאר בתוך הלב
לנצח...
אני לא מצפה ממך לכלום. הסיבה היחידה שכתבתי לך הכל זה כי אני
עדיין אוהבת אותך... כל כך אוהבת אותך.
אני יודעת איזה בנאדם מדהים את. ואני יודעת שאם אני אבקש ממך
לא לחפש אותי את תכבדי את ההחלטה שלי. נסי להבין אותי ואת
הרצונות שלי... נסי להבין למה אני לא יכולה להתמודד עם פגישה
איתך.
אל תשכחי אותי ילדה... אני מעולם לא שכחתי אותך.


שלך באהבה, רעות."




עבר הזמן. חלפו כמה שנים, אך דמותה של רעות מסרבת להעלם
ממוחי.
אני לא יודעת אם אראה אותה שוב, אך אם זה יקרה זה יהיה כשהיא
תחליט לחפש אותי, ולא ההפך.
אני מעולם לא השתקמתי. היו לי כמה קשרים אך הם נגמרו עוד לפני
שהתחילו. פשוט לא יכולתי לחשוב עליי עם מישהי שהיא לא רעות.
היום אני מנהלת בכירה בחברה מכובדת. מטביעה את עצמי בעבודה כדי
לא לחשוב.
אנשים שעוברים לידי רואים נוכחות חזקה ויציבה, אך בפנים אני
אותה חסרת האונים שחייה נלקחו ממנה בלי לדעת למה.
אני עדיין מחכה לה. עדיין מתפללת כל לילה שהיא תחזור.
אך אני יודעת שהסיכויים לכך קלושים.


אני שלה לנצח. וגם היא שלי.
אני עדיין מחכה. היא תחזור אלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבל לא ידעתי
שהיא משפחה...

הבן בווידוי
בפני האב, אחרי
אונס וגילוי
אריות...

מוקדש לבת
דודה.

הפסיכולוג עובר
על כלל הפרטיות
של הלקוח...


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/5/04 20:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רעות לוי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה