"משהו לא בסדר פה..." אני לוחש לעצמי בשעה 4 לפנות בוקר עם
הראש על השולחן... ראשי נשען על ידי ואני לא מבין מה התהליך
אשר אני עובר עכשיו...
אצלי בחדר רק אור קטן מעומם דולק מאחורי ושאר החדר חשכה, כל
אשר אני רואה כרגע הם שמים בדמיוני, שמים שסגרו את שעריהם כבר
מזמן וכל האורות מסביבם כבו והשאירו חושך, ואין רעש מסביב.
הגיע הלילה שאני כל כך אוהב והאפילה החלה סובבת את הרחובות, רק
הכוכבים לאט לאט מופיעים במקומם ומסמנים את הטריטוריה שלהם בין
האפילה, ומלכם הירח מאיר את דרכם בחושך ומאיר את פנינו לקראת
בואם והאור אשר הם מפיצים...
אני מרים את ראשי ומסובב אותו לכיוון האור המעומם, מסתכל עליו
ומתנשם לרווחה...
מפנה את מבטי אל עבר החלון ומסתכל דרכו אל הירח אשר ניצב לו שם
במרכז השמים...
אנחה כזו יצאה ממני שכמוה לא יצאה כבר המון זמן...
אני מתנשם ונאנח וכאילו מוציא ממני משהו שנאגר כבר המון זמן,
משחרר ממני שד שכאילו לא רצה לצאת במשך זמן רב...
וגם אם רצה לא יכל, זה היה מקומו, כאן.. אצלי בנשמה, בין שתי
נרות הוא יושב באמצע מזבח ומתפלל, מתפלל לאל כלשהו, מבקש
שיופיע הירח, הירח שיבוא וישחרר אותו ממני, ויוציא אותו
לחופשי...
"אני לא מבין מה הולך פה..." אני שוב לוחש לעצמי ומסובב את
מבטי אל עבר היומן שלי אשר פתוח על השולחן, משהו בדפוס הכתב
שלי היום ובדרך בה כתבתי היום לא בסדר, הוא לא כמו שאר הימים
אשר בהם אני כותב ביומן... אני עובר על המילים, ועובר על מה
שכתוב בהן, ולא מבין מה לא בסדר... המילים כתובות באותו הדיו
השחור של אותו העט אשר אני כותב בו תמיד, והדפים הם אותם דפים,
בדיוק כמו הדפים אשר באו לפני אותו הדף ולמדו את הסודות אשר
אני מלמד אותם...
אני עוצם את עיני ושוב נושם לרווחה, וכשאני פותח אותן שוב אני
מרגיש את הנשימה העמוקה שכרגע נשמתי, והשחרור שהגיע עמה...
אני רואה מולי על היומן, איש קטן, חציו שחור חציו לבן, ובידו
שרביט כחול וקצר, בקצו של השרביט, בוהק ברק, שמושך את עיני...
אני ממצמץ לרגע, ושחוזר אני למציאות, מוצא אני עומד על ידו, על
ידי האיש הקטן, שחציו שחור, וחציו לבן, עומד אני איתו על דפי
יומני ושהוא מסתכל עליי בעיניו המכושפות אני מתחיל להבין...
אני רואה את הברק בעיניו, בעינו השחורה, בעינו הלבנה שבשבריר
שנייה מתמזגים עם הברק אשר נוצר מן השרביט, השרביט המכושף אשר
כישף את יומני, כישף את נשמתי, שבה את רוחי...
מסתכל אני ביומני ומבין את מה שאמר לי האיש, בוהק הברק שמתפשט
על יומני וגורם לי להבין מה קורה עכשיו לנשמתי...
"תודה" לוחש אני לאיש מתוך נשמתי, לוחש לו ורואה אותו מסתכל על
יומני...
"תודה לך, אדם יקר, אשר את חציי הימני צבעת לבן, אשר  העלמת
שחור ממני, ולא גרמת לאובדן..." אומר לי האיש דרך מעומק לבו,
אומר לי כך, אומר לי לבוא...
"אובדן של מה?" שואל אני אותו בתמיהה, לא מבין מה איבדתי ומה
קרה, "אובדן נשמתך אשר עכשיו נקייה, אובדן אישיותך שעכשיו
ברורה...".
אומר לי האיש ומתחיל להעלם, לוקח אותי לדף חלק, אשר אותו הוא
מכשף, מטביע בו את חותמו, שחציו שחור וחציו לבן, ומבין אני
עכשיו...
בהבנה בהירה, הדפוס ביומני לגמרי השתנה...
אין זה אותו דפוס כאשר נשמתך נקייה, כאשר אתה מרגיש שהכול
השתנה, ועברת את התקופה שהביאה עליך רק רע...
מחייך אליי האיש אשר חציו לבן וחציו שחור ולאחר שבריר שנייה
שוב חושך, שוב שחור...
פוקח את עיני, ומסתכל מסביב, רואה רק שחור, רק אפילה
באוויר...
מסתכל אני, לעבר האפילה ומדליק את האור, שנכבה...
מחייך ומסתכל שוב אל יומני, שמשמש הוא יחד עם המנורה, לאור
עמום שמאיר את חדרי...
חותם אני בסוף, לסגירת התקופה, ומסתכל אל הירח, שאת האיש אשר
בנשמתי בלבן צבע...
חוזר אני לאותה הנקודה, בה הראש נשען על ידי, ואני חושב לרגע,
ומבין מה בסדר פה לא היה...
נשמתי נקייה, וסוף סוף לבנה...
מאושר אני היום, ומסתכל על התקופה, שהיום נגמרה...
מודה לירח, שלי עזר, שעזר למנוע אובדן...
ומודה לאיש שעכשיו כולו בלבן...