"לא, לא, זה בסדר. באמת. אני לא צריכה את זה יותר. " על מי אני
מנסה לעבוד. מה לא צריכה? החיים שלי סובבים סביב רק  דבר אחד,
ופתאום אני קמה יום אחד ומחליטה שדי? אולי אם הייתי מישהי
אחרת. אבל אני לא. וכל אחד בא וניגש אליי ושואל "את רוצה קצת?"
וכל פעם אני נותנת את אותה תשובה. לא, תודה. אני כבר לא צריכה
את זה יותר.
יום אחד ישבתי על המדרגות בבית וחשבתי על כמה אני לא צריכה את
זה יותר. קליאו, החתולה השחורה והשמנה שלי, באה והתיישבה עליי
עם כל הפרווה החמה הזאת שלה. זאת הייתה הדרך המיוחדת שלה לשאול
"את רוצה קצת?" ושוב, אני נותנת לה אותה תשובה. לא, זה בסדר.
אני כבר לא צריכה את זה יותר.  קמתי והלכתי לחדר לאט, בשקט.
כאילו יש לי למי להפריע אם אני אלך ברעש וצעקות, ואשבור את כל
מה שעומד בדרכי. אולי אני מפריעה לעצמי, חשבתי. אולי, בעצם, יש
לי סיבה להיות בשקט. אושר רגעי, שלוש שניות של הרגשה כזאת
שממלאת אותך, עננים כאלה, ואז שוב אני נזכרת. לא, אפילו לעצמי
אני לא מפריעה.
אז עליתי לחדר שלי, והתיישבתי לי ליד החלון כדי לראות מה קורה
בחוץ. אם את לא חלק מהחיים, לפחות תסתכלי עליהם ותתני הערות
ציניות. התחיל משהו על המדרכה, ממש בכניסה לבית שלי. ריב, או
וויכוח או משהו. התיישבתי על אדן החלון כדי לראות יותר טוב.
נפלתי. אני כמעט בטוחה שרק נפלתי. אולי גם קצת רציתי. אולי
הרבה רציתי. אבל לא דחפתי.  הרגשתי כאילו אני ישנה. הרבה זמן
לא ישנתי. מאז שהחלטתי שאני לא צריכה את זה יותר. התעוררתי
באיזשהו שלב אחרי שנפלתי. לא הייתי בחדר יותר, וגם לא על
המדרכה. גם לא בבית חולים. הסתכלתי סביבי ופתאום היה בי אושר
מדהים שכזה, כשהבנתי איפה אני. במין ריחוף כזה הוא התקרב אליי,
זוהר. ישו. חיים שלמים עברתי בין אמונה לכפירה, ופתאום הבנתי
שזה לא משנה. Jesus loves me. והוא שאל אותי "את רוצה קצת?"
והסכמתי לקבל אהבה.