ברגעים שכאלו הייתה הולכת לחוף. שם בין הקצף הלבן המתרפק לחוף
וקרני השמש הנושקות לו בחמימות הייתה מגדירה את עולמה מחדש.
מחברת לה קצוות אבודים, נותנת שמות מחדש ליצירי האל. הכל היה
מתחיל מחדש, נכנס לתוך מסגרת עולמה הקטן.מנסה לחלץ עצמה מהתהום
העמוקה, דמעותיה זולגות ומלח מתערבב עם מלח. כך הייתה אובדת לה
בחלל ההגדרות ובניית העולמות, בונה את הכל חוץ מעצמה.
שוכבת לה בדומיה, לא שייכת, ריחות שונים ומשונים עוברים דרכה,
קולות וצלילים נוגעים בה. אך היא, היא לא איתם, לא ממש משתפת
פעולה. כלל לא מוגדרת בעולמה שלה המוגדר היטב. כך הייתה שוכבת
בלי תחושת זמן, בוכה וצוחקת בתוככי נשמתה, מפורקת לחלוטין.
לילה אחד חלמה חלום, הוא בא אליה ונשק לה על מצחה, "את יודעת
יפתי שאני אוהב אותך? תמיד אוהב מתוקה שלי, למרות שאני לא
מראה. אל תהיי עצובה יפה שלי והמשיכי בחייך. תבני את עולמך ואל
תשאירי ולו פינה אחת ריקה, שלא אוכל להשתחל לעולמך החדש". היא
התעוררה רטובה מזיעה ומדמעות, היא לא ידעה איך לבנות את עולמה
מחדש, ואיך תוכל שלא להשאיר לו מקום?
נשברת, מתפרקת, אובדת באפילה. קופסת הכדורים כבר ריקה לגמרי,
המכסה מתגולל לו על הריצפה העירומה והקרה.
היא לובשת מעיל ויוצאת החוצה, לקור ולגשמים. לבנות לה את עולמה
מחדש ולא להשאיר לו שם מקום. יותר מידי מקום יש לו כאן בעולמה
הנוכחי. בעולמה הישן לא היה לו מקום וזה היה עולם נהדר, היא
רוצה לחזור לישן ולמוכר. רוצה לחזור לתמימות, ולאור שסבב אותה
לפני שנכנסה לשחור.
הולכת לה לחוף לבנות לה את עולמה מחדש, הדמעות זולגות בשעה
שהיא מסירה את בגדיה כמו מקלפת את פרי העונה. ערומה כביום
היוולדה היא יושבת על החול הקר ומביטה אל המים האפורים. ושוב
היא חשה תלושה ולא שייכת, שוב מרחפת לה במקומות לא ידועים,
עמוק בתוך נשמתה הסובלת. "לעשות מעשה" היא חושבת לעצמה, היא
קמה בשארית כוחותיה ומתחילה להכנס למים. רגליה לא מחזיקות
אותה, היא מועדת ונופלת ישר לתוך הקצף הלבן. מלח ממלא את עולמה
החדש ולאט לאט היא מרגישה בחום שעוטף אותה, מתחיל מבטנה ומתפשט
בכל הגוף. היא עוצמת את עיניה בשלוה וחיוך שלם על פניה.