"פווו", לוקחת נשימה.
המצב לא טוב! זורקת, מכה בחוזקה ועוקבת בעיניי לפלא הטכני שעבר
ממש בכף ידי. זה היה מושלם! הילדה שם מאחורי הרשת חיברה את
ידיה והזיזה מעט את רגליה שמאלה, כופפה ברכיים והעלתה אותו
לשמיים. חברה שלה רצה מהר מהר אל הרשת והניפה אותו מעלה בעזרת
אצבעותיה הדקות והעדינות. זה לא משחק לעדינות. החברה של החברה
של הילדה, שהייתה לבטח חברה של הילדה גם כן, צעדה כצעד וחצי,
התרוממה לשמיים בעזרת כריות רגלייה והיכתה. הוא לא נפל. פגע
בין ידיה של חברתי ועף מהר אל הצד הלא נכון. רצתי כל כך מהר עד
שנפלתי ובעזרת אגרופי הנפתי אותו חזרה. זה היה כל כך מדויק,
שהגיע בדיוק למקומו המקורי.

לאחר ההתקפה מלאת הזעם, הזיעה, התשישות, עשינו את הנקודה. זו
כבר לא הייתה סתם, זו הייתה נקודת הניצחון של הרצון. הרצון חבק
בכל אחת מאיתנו מתחילת המהלך. מהמכה הראשונה ועד למכה האחרונה.
הוא היה שם, הוא תמך בנו, סייע לנו. זה לא היה עוד מקרה של
טכניקה, טקטיקה או חוכמה. זה היה רצון שבסופו של דבר גבר על
שלושתם. תחשבו על זה, לא משנה כמה גרועים נהיה, לא משנה כמה
המצב יהיה קשה, אם יש לנו את הרצון, תמיד נוכל לשרוד ולנצח כל
דבר. לפעמים אנחנו לא הולכים על פי הרצונות שלנו. לפעמים רצון
אחד מבטל את שאר הרצונות. אבל אנחנו, בני האדם, צריכים ללכת
לפי כל הרצונות שלנו ולא לתת לאחרים להרוס לנו אותם ולהרוס לנו
את היכולת לדמיין ולהגשים.
"פווו", והפעם זו הייתה אנחה גדולה הרבה יותר, "ניצחנו את
המשחק!"