"הטלפון מצלצל",
"אז תענה",
"תעני את. מי בכלל מצלצל בשעה כזו, עכשיו  ארבע וחצי לפנות
בוקר. אלו יכולים להיות רק החברים שלך".
כמה שהוא צדק באותו הלילה, זו הייתה התערבות שהייתי מוכנה
להפסיד בה.
אני לא יודעת אם הקול שלי היה צרוד מעייפות או בגלל החצי בקבוק
יגארמייסטר שהורדנו שעתיים לפני זה בפאב הקטן והדחוס ההוא
בלילינבלום. "הלו" אין תגובה מצידו השני של הקו. אני לא מוותרת
ושואלת שוב בתקווה לקבל אות חיים, "הלו" ושוב פעם אין תגובה.
"מי שם?" אני חוזרת, אבל כנראה שהמטלפן הפך אילם לפתע. אני
מאבדת סבלנות, בכל זאת השעה כבר רבע לחמש לפנות בוקר ועוד בערך
שעתיים צריך לקום ולהתחיל להתארגן לעוד יום עבודה חסר עניין
וטעם. מהצד השני של הקו אני שומעת קולות נשימה.
"בפעם האחרונה, הלו! מי שם? מי זה? מה קרה פתאום שכחת איך
לדבר? אם אתה לא עונה לי בשנייה וחצי הקרובות אני מנתקת את
הטלפון. כנראה התבלבלת, כאן זה לא ציפורי לילה וגם לא שירות
שיחות ארוטי. אז אם לא אכפת לך אני מנתקת עכשיו והולכת למיטה
להמשיך את שנת היופי שלי (כן כאילו שהשעתיים שינה הנוספות האלו
הן מה שיעזרו לי). אתה יודע, יש אנשים שעובדים ולומדים בבוקר
אז אני אודה לך אם לא תתקשר לכאן שוב. תודה ולילה טוב" .
הראיתי לו מה זה.
רגע לפני שאני מניחה את השפופרת האלמוני מחליט לפצות את הפה
וממלמל משהו שנשמע כמו השם שלי "נירה? זו את?"
אני לא מצליחה לזהות את הקול. הוא כל כך מוכר לי אבל במצבי
הנוכחי אני לא חושבת שאני מספיק אובייקטיבית כדי לשפוט.
"נירה, את עדיין שם? אני מקווה שלא ניתקת" .
אלוהים, מה זה הקול הזה? הוא מוכר לי מאיזו שהיא נקודת זמן אי
שם בעבר . אני מנסה להריץ בראש מהר כל מיני התאמות של פרצופים:
אולי איזו מישהו שטיילתי איתו בתאילנד בזמנו? זה בטוח לא מישהו
מהעבודה וגם לא איזה חנון מהלימודים (הם כולם בטח כבר  ישנים
בחדר הקטן והמסריח שלהם, בבית של ההורים באמצע איזו שכונת
פרברים טובה). עכשיו אני איבדתי את הלשון.
"נירה אם זו את, אני מצטער על השעה פשוט הייתי חייב להרים לך
טלפון ברגע ששמעתי את ההודעה".
איזו הודעה? על מה הוא מדבר?
"נירה, או לא נירה, לא משנה. בכל אופן, אני לא רוצה סתם להמשיך
לדבר ולעשות מעצמי צחוק ולבזבז למי שלא הערתי עכשיו את הזמן,
אז תני לי סימן בבקשה אם זו את".
"הלו? כן זו נירה" אני עונה ברגע שזרימת החמצן למוח מתחדשת.
"נירה... אני כל כך מצטער על השעה פשוט הייתי חייב לדבר איתך,
ז"א, את הבנאדם הראשון שעלה לי בראש ברגע ששמעתי מה קרה, וגם
לי זה בא די בהפתעה כל הסיפור הזה אז אני מבין אותך אם את
מופתעת קצת עכשיו"
מופתעת? זה נאמר בלשון המעטה. מופתעת זה כשאת נכנסת לדירה שלך
ביום ההולדת ומוצאת אותה חשוכה לגמרי וברגע שאת מדליקה את האור
כל החברים (גם אלו שלא ראית מאז המסיבת סיום בתיכון) צועקים לך
'מזל טוב'. מופתעת זה כשחבר שלך מגיע לעבודה שלך עם סל פיקניק
ומזמין אותך באופן ספונטני לארוחת צהריים רומנטית בפארק.
מופתעת זה כשהמחזור שלך מקדים בכמה ימים או ,מצד שני לרוע
מזלך, מאחר בכמה ואת משום מה מופתעת כי לא הזדיינת אם אף אחד
כבר למעלה משלושה חודשיים; זה נקרא להיות 'מופתעת'. אבל שיחת
טלפון בארבע וחצי לפנות בוקר מאדם אלמוני שלא מזדהה ולא מפסיק
לדבר מרגע שניתנה לו זכות הדיבור, זה לא מפתיע זה מפחיד,
פסיכוטי וגובל בעברה חמורה של כל כללי השינה הידועים לאדם
המודרני.
"אני מצטערת שאני נשמעת כמו תקליט שבור אבל מי אתה לעזאזל?".
(ת'אמת ,את ה'לעזאזל' לא אמרתי אבל בהחלט הרגשתי ככה באותו
הרגע).    
"הו אני ממש מצטער, אני פשוט נורא מבולבל מכל המצב ומאוד נרגש.
אני בטוח שייקח לך קצת זמן להיזכר אבל תנסי בכל זאת".
תדבר כבר קרצייה. שיגיד כבר מיהו כדי שהשיחה הזו תתקדם קצת
מעבר למשפט וחצי.
"טוב. אז זה אני מיקי. מיכאל? ארליך?  זוכרת? את בטח לא זוכרת,
שירתנו יחד. בצבא היינו יושבים כמעט תמיד כל החבר'ה בהפסקת
צהרים אצל מירו בקיוסק ודניאל הנהג של המח"ט היה צועק לי
"ארליך תביא ביצים" ואני הייתי עונה לו "כמה?" וכולם היו
שואגים "כמה שיש?" זו הייתה הבדיחה שלנו.
או שאני נהיית סנילית או שהשעה הזו פשוט לא השעה שלי. לפני כמה
זמן השתחררתי, שמונה תשע שנים? זה לא כל כך הרבה זמן, אבל משום
מה אני לא מצליחה להיזכר... הקול שלו נשמע לי מאוד קרוב אבל
הוא לא מתחבר לי עם התמונה הזו שהוא תיאר בפני כרגע. מצחיקה
ונוסטלגית ככל שתהיה.
"אני ממש מצטערת", למה אני צריכה להצטער הוא זה שהעיר אותי
בארבע וחצי לפנות בוקר, "אבל אני ממש לא מצליחה להיזכר כרגע.
אם אתה יכול להתקשר אלי שוב מחר, אני אשמח אפילו לתת לך את
המספר שלי בנייד, אני אהיה גם יותר מחוברת, ונוכל אולי להיכנס
לזה יותר. פשוט כרגע לא נראה לי ש.."
"את צודקת אני ממש מצטער"  הוא חייב להפסיק להצטער כל הזמן
ולהמשיך הלאה. במחשבה שנייה, שימשיך להצטער. להתקשר ככה באמצע
הלילה לבחורה תמימה ולעשות קולות של שטיח בטלפון ואח"כ שכבר
הוא בוחר לדבר אז, לא פחות ולא יותר, הוא מחליט לצטט בפניה
סצינה מאחד מסרטי הבורקס הישראליים המפורסמים ביותר בכל
הזמנים, שלא נדבר על הגרועים. אז כן, במחשבה שנייה, שיצטער.  
"לא זה בסדר, אין לך אל מה להצטער (אני פשוט אדם טוב). בוא
נדבר מחר. הנייד שלי הוא 050-753159. תתקשר אלי בסביבות
הצהרים. אתה יודע, כשיש אור.
"נירה, לא איבדת מחוש ההומור שלך. את עדיין אותה ליצנית כמו
שהיית אז. אני באמת אתקשר אלייך מחר ונתחיל את השיחה המבולבלת
הזו מהתחלה. תחזרי לישון. ואני באמת, שוב פעם, מצטער מאוד על
ההפרעה. לילה טוב".
אני לא מספיקה להגיד לו לילה טוב והוא מנתק. אני משתהה לרגע
וממשיכה לאחוז את השפופרת ביד, כאילו מצפה שהוא, האלמוני
המכונה מיקי, ימשיך להצטער או יצטט עוד סצינה מסרט כושל של
יהודה ברקן. אבל מצידו השני של הקו אני שומעת דממה ולאחר מכן
צליל תפוס.
אני מניחה את האפרכסת במקומה. במלוא העייפות אני מפהקת פיהוק
גדול ומשפשפת את עייני.
"נו, אז מי זה היה?" הזרוק לצידי (בועז) נזכר פתאום לשאול.
מיקי אחד. אומר שהוא היה איתי בצבא או משהו".
איזה מיקי? מיקי ארליך?
"כן, יכול להיות. למה?"
"תגידי מה את גנובה? מיקי ארליך ששירת איתנו בבסיס. את לא
זוכרת איך תמיד היינו יושבים בקיוסק של מירו...?"
עכשיו גם הוא מתחיל לדקלם לי את אותה סצינה מטופשת, עכשיו בחמש
רבע לפנות בוקר. פתאום הוא ערני. בחורות ערומות, אוכל וסרטי
בורקס של זאב רווח עושים את זה לגברים. אני פשוט לא מבינה את
זה. אני בסה"כ רציתי ללכת לישון.
"נו, ומה הוא רצה? ספרי. בפעם האחרונה שאני שמעתי עליו הוא היה
בחו"ל. בקנדה אם אני לא טועה. כן. הוא עבד וטייל בדרום אמריקה
ובקנדה איזו תקופה עם חברה שלו. שכחתי עכשיו איך קוראים לה".
אני עדיין לא מצליחה להיזכר מי זה מיקי ארליך הזה ולמה הוא
התקשר אליי בארבע וחצי לפנות בוקר באמצע השבוע. ואם גם בועז
מכיר אותו אז למה הוא רצה  דווקא לדבר איתי. השעה כבר חמש וחצי
ואני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על הקול שמאחורי הקו וכל הזמן
מנסה להרכיב את חלקי הפאזל השונים שיש בידי.
בניסיונות כושלים להירדם אני מתחילה לשחזר קטעים מאותו סרט
פולחן זול. התמונה היחידה שעולה לי בראש היא צילום באקסטרים
לונג שוט של המטוס הממריא בצהריי היום מנתב"ג כשעליו מיקו
ואימו בדרכם לאמריקה הגדולה. על הקרקע צ'רלי, כשבזרועותיו
אהובתו, עומד ומוחה דמעה.
אמריקה, בטח כולם ישנים שם עכשיו.