אסף רוצה לצלם את האינטימיות ביני לבין הדום שלי. ל' אומר שאי
אפשר, אני מתעקשת שכן. לוקח לי זמן להבין את מה שברור לו כבר
מזמן - אנחנו לא דום וסאבית, זה לוקסוס שאנחנו לא יכולים
להרשות לעצמנו כרגע. הוא גבר במשבר ואני אשה בפוסט טראומה
ואנחנו אוהבים אחד את השני, זה הכול.

קשה לי להרפות מהסאביות כי היא מגדירה אותי ובלעדיה אני נפגעת
אונס נוירוטית שאיבדה את הזהות שלה וזה כואב, כל כך כואב. אני
לא מפסיקה לבכות עליה, על האשה ההיא שהייתי ושבר הכלי שאני
היום.

אני לא מצליחה להירגע, לא מבינה איך ולמה הוא אוהב את מי שאני
עכשיו, אבל לו הכל ברור - הוא בקו ישר, מסתכל קדימה. הוא לא
צריך לשאול שאלות, פשוט הולך יותר לאט כי הוא עובר תקופה כזו.
ואני, בזיגזגים מטורפים שגורמים לפוליגרף של טננבאום להיראות
פראייר, מדי פעם מתנגשת בקו שלו ומציקה כמו הילד המעצבן מקופת
חולים:
"אבל למה?"
הוא שואל אותי בחיוך באיזה סרט אני היום ואני לא יודעת מה
לענות, כי יכול להיות שמה שהיה בעיניי זוגיות ואינטימיות זו
באמת איזו פארודיה מסרט ואולי הוא באמת מלמד אותי את המציאות,
שאני יכולה להיות אנושית, היסטרית ופאתטית והוא יאהב אותי
למרות ואולי בגלל זה.

אני לא מרגישה טוב, עושה אמבטיה - המקום היחיד שבו אני מרגישה
אשה, כי אני ערומה ולא צריכה לחפש את הזהות שלי בבגדים ואני
מרגישה נקייה וטהורה.
ל' יושב לידי ומסתכל עליי. אני מתוסכלת כי אין שמץ של ניצוץ
חרמנות בעיניים שלו אבל יש המון אהבה, וקשה לי להבין את זה.
אולי אנחנו המראה אחד של השני, אולי קשה לי להודות שגם אני לא
חרמנית עכשיו, אפילו שהוא כל כך סקסי ועושה לי כאלה דפיקות לב.
אולי גם לו בא להקיא מנשים שרוצות רק להזדיין איתו ורוצה להיות
עם מישהי שרואה אותו באמת.

אני ישנה כבר ושומעת אותו נכנס למיטה. אני מרגישה שהוא מחייך
ופוקחת עיניים. הקונטרול פריקית שבי נלחצת, אולי הוא צוחק
עליי, אולי הפלצתי מתוך שינה... הוא מסתכל עליי ולוחש:
"אני אוהב אותך".