לולו נמנעה מלהסתכל במראות. היא ממילא לא הייתה זקוקה להן,
פרצופיהם של האנשים שראו אותה לראשונה, גם אלה שראו אותה כבר
אין ספור פעמים, הראו לה את מה שהיא כבר ידעה.
מדי פעם היא הייתה חוטפת הצצה קצרצרה ונדהמה כל פעם מחדש, היה
לה קשה להבין איך בן אדם לא יכול להתרגל לפנים שהוא נושא כבר
יותר משלושים שנה. היא נהנתה מהמבטים בדרך כלל אבל נמנעה
מלהסתכל בעצמה, לא היה לה צורך להתמכר לתווי פניה, היא גם
מעולם לא הרגישה שהם מה שמרכיב את מי שהיא.
לולו ידעה שההורים שלה עשו הרבה טעויות אבל הם עשו משהו אחד
מאד נכון, לא היה לה מושג איך הם עשו את זה אבל היה לה ביטחון
עצמי שלא היה קשור בכלל במראה שלה. היה לה מין בסיס פנימי יציב
ומאוזן שגרם לה תמיד לדעת מה היא רוצה, לעולם לא לפקפק ביכולות
שלה והיא אף פעם לא הרגישה שהיא לא מספיק טובה. היא חיה בתחושה
שיש לה כוחות עצומים ואינסופיים. הרבה טלטלות ומכות היא ספגה
לאורך חייה אבל משום מה היא רק הלכה והתחזקה יותר ויותר לאורך
השנים.
את האנשים בחייה היא בחרה על סמך המבטים בפניהם כשראו אותה,
היא הצליחה לאתר קומץ מובחר של נשים וגברים שהתעלו על ההלם
הראשוני והצליחו להתבונן בתוכה תוך כדי התעלמות מהגנטיקה שלה.
לא היה לה קל לאתר את האנשים הללו, נשים בדרך כלל גרמו לה
לרצות להתנצל על כך שהיא מי שהיא, הן הסתכלו עליה במבטים
מעריצים שהפכו לרושפי קנאה ורעל, היא ריחמה עליהן ואי אפשר
להיות חבר של מי שמרחמים עליו.
גברים בדרך כלל כעסו עליה, על שאין לה את המבט הכלבלבי והמתחנן
או שפשוט זרקו את עצמם לרגליה, מתחננים שתציל אותם ותחיה
בשבילם את חייהם. בן זוגה האחרון עזב ביום שהיא אמרה לו שהיא
לא מוכנה יותר לחיות בשביל שניהם ושהיא מצפה ממנו להיות שותף
שווה לה, הוא לא עמד בכך ולאחר מכן היא החליטה שהיא לא מוכנה
לסבול יחסים נוספים כאלה והעדיפה להישאר לבד.
בשנים שעברו מאז, לולו גילתה שכוחה הוא למעשה עקב האכילס הגדול
ביותר שלה והיא פתחה במסע בניסיון למצוא דרך לנטרל אותו או
לנסות להוריד אותו ממנה, לפחות לכמה שעות ביום. כך היא גילתה
את עולם השליטה, עולם של אדונים ושפחות, עבדים ומלכות, עולם של
שולטים ונשלטים וסוף סוף היא מצאה קצה חוט לחיים שיכולים
להתאים לה. לולו חלמה לאבד שליטה, להפוך לבשר, לחפץ, לכלי
בידיים אמונות שיעריכו את המתנה שלה ויתנו לה את החופש המוחלט,
להפוך לנשמה טהורה ומנותקת, היא הפכה לשפחה.
במשך חודשים ארוכים היא נבחנה אצל מספר אדונים אבל למעשה כוחה
תמיד הכשיל אותה גם שם והיוצרות התהפכו, היא זו שבחנה אותם
ושברה אותם. רובם פשוט ויתרו עליה, אמרו לה שהיא לא תהיה שפחה
אמיתית לעולם, שאין לה את היכולת האמיתית להיכנע ולהשתחרר והיא
כל כך רצתה לתת, כל כך רצתה לחוות את ההתנתקות הזו שמדברים
עליה, אך ללא הצלחה.

היה לה אח תאום בארץ רחוקה, גם הוא היה בעל כוחות אינסופיים
כמוה, הם לא היו זקוקים למילים ותמיד ידעו איזה סערות מתרחשות
בנפשו של השני והפעם הוא הבין שלולו נמצאת במצוקה אמיתית, הוא
התקשר ואמר לה "בואי" והיא עלתה על מטוס ובאה. גם שם הם לא היו
זקוקים למילים, פשוט נחו זה לצד זה בשקט כמו סלעים ששום סופה
סוערת לא יכולה להם.
באחד הלילות היא בכתה, סיפרה לו שערב לפני הטיסה הייתה במסיבת
רווקות של חברה והייתה שם מכשפה. הבנות נתנו תאריכי לידה שבוע
לפני המפגש כדי שהיא תכין להן מפות אסטרולוגיות בנוסף לפתיחה
בקלפים, קריאה באבנים וכיוצא בזה. בשנייה שלולו נכנסה לחדר,
המכשפה הסתכלה עליה במבט המום, היא לא הורידה ממנה את העיניים
כל הערב. כשסוף סוף התיישבו במעגל היא סיפרה לכל אחת על אופייה
ואיך לשפר את מערכות היחסים שלה וכל הדברים הרגילים אבל כשהיא
הגיעה ללולו היא רק אמרה לה שיש לה את העיניים הכי חזקות שהיא
ראתה אי פעם ושהדבר מעיד על כך שיש בה עוצמות ברמות על טבעיות,
היא גם הוסיפה שללולו יש העדפות מיניות מאד קיצוניות ושהיא לא
מצליחה למצוא גברים מספיק חזקים בשבילה. היה לה מבט מפוחד
בעיניים ולולו לא אהבה את זה.
אחיה של לולו חיבק אותה ואמר שאין לו מילות נחמה בשבילה, שזו
הקללה שלהם ושגם הוא כל פעם שפוגש מישהו חדש, מתנגן במוחו השיר
"האם אתה חזק מספיק להיות הגבר שלי" ושבדרך כלל התשובה היא לא.
הוא הוסיף שלפחות יש להם אחד את השני ושיש להם גם חברים נפלאים
שאין להרבה אנשים. לולו חייכה ואמרה שהוא צודק והוסיפה שבאמת
הגיע הזמן שהיא תפגוש את כל החברים שלו, הם קבעו יום שבו היא
תכין ארוחת ערב לכולם, תבשילים מבית אימא.

לאחר כמה ימים לולו לקחה אוטובוס לאחד המרכולים הגדולים באזור
מגוריו של אחיה, היא התכוונה לקנות את המוצרים המשובחים ביותר
לארוחה שהיא תכננה והעובדה שבחוץ היה מושלג לא עצרה אותה.
המרכול היה עצום ומאחר ואלה היו שעות הבוקר המושלגות כמעט ולא
היו בו אנשים. ליד העגבניות עמד בחור בעל מימדים מרשימים, הוא
היה גבוה ורחב עם פנים נעימים. לולו התקשתה לנשום פתאום, הציפה
את כל גופה תחושה שחשה רק פעם אחת בעבר, לפני יותר מעשור,
תחושה של גורל.
היא נבהלה מהעוצמות האלה ומיד פנתה לאגף אחר, כל הגוף שלה רעד
והיא התרכזה בנשימות עמוקות. היא השתדלה להתמקד ברשימת הקניות
שלה אבל זה היה קשה מאד, כל פעם הוא חלף לידה והיא הרגישה שהוא
מסתכל עליה, העיניים שלו בערו בגבה והיא עשתה הכול כדי
להתעלם.
אבל, האינפורמציה זרמה ממנו גם ללא מילים, היא הרגישה שהוא
משדר לה משהו. הייתה לו הבעה מחויכת ספק מגחכת שלא ירדה מפניו,
היה לו מה שסבתא שלה קראה "שארם!" הוא פלרטט עם כל הקופאיות,
המוכרות, האמהות הצעירות והמבוגרות והותיר אחריו שלל של נשמות
מתמוססות בין טורי האוכל.
לולו רק רצתה לצאת משם כבר ובשנייה שמילאה את העגלה בכל מה
שהייתה צריכה היא רצה לקופה. לפניה עמדה בחורה עם עגלה כמעט
ריקה ולולו הפנתה אותה לקופה המהירה. הבחורה ניסתה להתווכח אבל
לולו רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר והייתה תקיפה, לא נותרה לזאת
ברירה והבחורה עשתה "אחורה פנה".
כשהיא הסתובבה כדי לתת לעגלה של הסוררת לצאת, היא ראתה אותו
עומד מאחוריה ומחייך, לולו קפאה. הוא שאל אותה  בעברית אם היא
ישראלית והיא הנהנה, היא התחילה להעביר את הדברים שלה בקופה
כמו רובוט, לא הייתה לה כל יכולת ריכוז והתחושה היחידה שהייתה
לה הייתה תחושת ציות וכשהוא אמר לה להמתין לו היא לא התווכחה.

היא הרגישה איך היא יוצאת מעצמה ומתבוננת על הרובוט הזה, הולך
אחרי הבחור ההוא לכוון הרכב שלו, מעמיס את הדברים יחד איתו
ומתיישב לידו. הוא שאל אותה מה הכתובת של אחיה והיא פשוט נתנה
לו אותה, המומה מעצמה, מחוסר הפחד ותחושת הביטחון שהאיש הזה
נסך בה, שהיא יכולה ללכת אחריו לכל מקום שרק יגיד.
היא ניסתה בכל כוחה להתאפס והעדיפה לשתוק ולתת לו לדבר עד שהיא
תרגיש מספיק חזקה. הוא אמר לה שהוא עקב אחריה מרגע שהיא נכנסה
למרכול, שהוא ראה אותה מריצה את הירקן למצוא לה את הפלפלים
המושלמים, משכנעת את המחסנאית לחפש את הקמח שהיא רצתה ומעיפה
את הבחורה לטור המהיר. "את בחורה מאד דומיננטית, את יודעת?"
הוא שוב חייך, "את תמיד משפילה ככה אנשים?"
היה לה ברור שהוא לא מצפה לתשובה מצידה והיא הבינה איזו שאלה
הוא מצפה ממנה לשאול אותו, שאלה שהיא לא הייתה מעיזה בחיים
לשאול אנשים במרכול. היא נשמה עמוק והסתכלה לו בעיניים, "אתה
אדון או עבד?"
הוא חייך חיוך גדול, הייתה לו הבעה של הקלה והיא הבינה שהוא
חשש מהרגע הזה בדיוק כמוה וענה "עבד!" לולו התקשתה להסתיר את
האכזבה מפניה, הוא שאל "ואת? מלכה או שפחה?"
היא ענתה בעצב שהיא שפחה וגם הוא נראה מאד מאוכזב, אפילו אמר
את זה, "חבל כל כך..."
הם שתקו קצת אבל אף אחד מהם לא יכול היה להימנע מתחושת הגורל
שקשרה אותם ובשיא הטבעיות הם עלו יחד לדירתו של אחיה עם
המצרכים.  מאותו רגע לולו הבינה שמשהו קושר ביניהם, גם אם הם
לא יכולים להיות ביחד והיא נרגעה. היא הבינה אותו בלי מילים
וגם הוא אותה, הם בילו את היום בבישולים, צוחקים אחד עם השני,
אחד על השני, מנסים לשלוט זה בזו, מנסים לפתות זה את זו לעבור
צד, מפגש של שתי נשמות כמעט זהות.
הוא נאלץ לחזור לארץ כבר באותו ערב, זו הייתה נסיעת עסקים
והעבודה חיכתה לו, הם החליפו כתובות אלקטרוניות ונפרדו בחיבוק
חם, לשניהם היה ברור שזו רק ההתחלה.

כשלולו חזרה לארץ חיכתה לה ממנו הודעה, הוא כתב שהמפגש איתה
היה חוויה מדהימה ושיש לו תחושה של גורל משותף, הוא הוסיף שהוא
מקווה לגלות את המשמעות הזו בקרוב.

לולו הייתה בעננים, היא קיוותה שאם היא תהיה מספיק כנה ופתוחה
איתו הוא יסכים להפוך לאדונה וכתבה לו מכתב ארוך על כך שהיא
חושבת שהם צריכים לבדוק את הקשר כשני בני אדם ולהתעלם מהנטיות
המיניות שלהם ובאם הדברים יסתדרו, הם יוכלו לבוא אחד לקראת
השנייה בהמשך. הוא התעלם מהמכתב שלה.
לולו כתבה לו מכתב נוסף וגם עליו הוא לא ענה, היא הייתה מאד
מאוכזבת וכועסת, החליטה לנתק מגע ולא לכתוב לו שוב. אחרי כמה
ימים הוא ענה לה, כאילו כלום, שואל "לאן נעלמת?" וכשהיא ענתה
בהתרגשות ואפילו שלחה לו את מספר הטלפון שלה, הוא שוב נעלם
לה.

היא התחילה להבין מה קורה, יש לה עניין עם עבד אמיתי והיא לא
יכולה לשנות את זה, הוא זקוק להתעלמות, להשפלה, כי הוא לא מקבל
את זה מאף אחד, בדיוק כמוה והוא יחזור רק אם היא תתנהג אליו
כאל כזה.
לולו כבר עמדה לוותר, היא לא אהבה את המשחקים האלה והיא בעצמה
הייתה שפחה ולא הייתה זקוקה לעבד. אבל, דבר אחד לא הניח לה ולא
יצא לה מהראש, היא הצליחה לשים את תחושת הגורל בצד אבל היא לא
יכלה להתכחש לעובדה שזה הגבר הכי חזק שהיא פגשה אי פעם ושהיא
לא יכולה לוותר עליו רק בגלל זה. היא הבינה שהוא אדונה אם היא
רוצה או לא והדרך הכי טובה לגרום לו להבין את זה היא לתת לו את
המתנה המוחלטת, מתנה שרק שפחה יכולה לתת לאדונה, היא בחרה
להפוך למלכתו, בשבילו ובשבילה. היא החליטה לבחון אותו וכתבה לו
מכתב בוטה, שם הטיחה בו את ההתנהגות הילדותית שלו ועל כך שהוא
לא ראוי להיות חלק מהחיים שלה ושלא יעז ליצור עימה קשר שוב.
התגובה הגיעה מיד, היא קיבלה מכתב מתרפס ומתחנן, הוא התנצל
והמציא תירוצים הקשורים בעבודה, הוא שלח ציורים של לבבות
שבורים וביקש שתחזיר אותו לחייה, שהוא לא יכול בלעדיה, שהוא
מעולם לא נפתח כך בפני אף אחת, שהוא חולם עליה ביום ובלילה,
שהיא הגורל שלו, שהוא יעשה הכול כדי שהיא תסכים להיות מלכתו.
לולו התמוססה, היה לה ברור שזו הדרך הנכונה ושאסור לה לחשוף את
רגשותיה האמיתיים, היא התעלמה מהמכתב. הוא כתב לה שוב, הסביר
שהוא מעולם לא העז להגשים את הפנטזיות שלו וההתנהגות שלו נבעה
מלחץ, הוא קבור כל כך עמוק בארון והיא היחידה שיכולה להוציא
אותו משם, היחידה שיכולה להוביל אותו בבטחה, הוא הבטיח לעשות
כל מה שרק תצווה אם תסכים להחזיר אותו לחייה.
היא העריצה אותו על כך ורק רצתה לחבק אותו ולטפל בו אבל ידעה
שזה יהרוס הכול, היא התייעצה עם אדונים ונועצה בעבדים וגיבשה
תוכנית פעולה.
היא ענתה לו, הודתה שגם לה היו פנטזיות  (ודווקא פנטזיות שליטה
עליו), אבל ההתנהגות הילדותית שלו עד עכשיו הוכיחה שהוא לא
ראוי לה, שכמלכה היא מצפה שיתייחסו אליה ככזו, שלא ישחקו איתה
משחקים ושלא יזלזלו באינטליגנציה שלה. הוא שוב ענה מיד, מתרפס,
מודה לה על שחזרה לחייו ומבטיח שלא יעשה זאת שוב, אמר שיפצה
אותה בכל צורה אפשרית.
לולו המשיכה בתוכנית, פתאום היא הבינה דברים שאדונים עשו לה
כדי לגרום לה לאבד שליטה וגילתה עד כמה זה קשה, הפיתוי
להתמוסס, לצחוק, לחבק, רק כדי לעזור לעבד או לשפחה להשתחרר
יותר ויותר. העבד שלה היה קשה, הוא נלחם ונלחם, ניסה להתמרד
בכל צורה אפשרית, אפילו אמר לה שבסוף הוא יהיה האדון שלה והיא
תהיה שפחתו. היא צחקה למרות שבליבה ידעה שהוא צודק, היא לא
נשברה ונלחמה לשחרר אותו, כי היא ידעה עד כמה הוא סובל ובאיזו
מצוקה הוא נמצא, כמוה בדיוק.
בסופו של דבר היא הסכימה להיפגש עימו, הם סיכמו מראש שהוא ייקח
אותה לדייט חלומי והיא תבדוק אם הוא מסוגל להתנהג כמו שצריך.
הוא התגרה בה שהיא לא מלכה אמיתית, שהיא לא דרשה ממנו סופשבוע
מפנק או שבוע בחו"ל והיא ענתה לו בקור רוח שהציפיות שלה ממנו
מאד נמוכות כך שהיא לא דורשת ממנו דברים שהוא לא יכול לספק, זה
שיתק אותו. היא למדה ללחוץ לו על הנקודות הכי כואבות כי הן היו
הנקודות הכי כואבות שלה, היא ידעה שהצורך הכי גדול שלו הוא
להרגיש שייך וכשהוא ביקש אישור לחזור לעבודה היא אמרה לו שהוא
לא זקוק לאישורים שלה כל עוד הוא לא שייך לה.
כאב לה להכאיב לו אבל היא ידעה שאין לה ברירה, היא חייבת
להמשיך עד שהיא תזכה במבט ההוא, המבט שכל כך הרבה אדונים דרשו
ממנה והיא לא יכלה לספק, המבט שהיא נאבקה להסתיר ממנו.
ערב הפגישה הגיע והוא התייצב בביתה. הוא איחר בעשר דקות, התחבא
מאחורי זר פרחים גדול וחייך חיוך מתנצל. היא החליטה לא להלחם
בעצמה ולהראות לו שהיא שמחה לראותו, הם התחבקו והיא שמה את
הפרחים במים. היא סימנה לו שהם עומדים לצאת וכיבתה את האורות
בבית אבל, שנייה לפני שפתחה את הדלת היא תפסה באחוריו, סובבה
אותו אליה וציוותה עליו לרדת על הברכיים. הוא היה מבולבל
והתמהמה, היא לחשה בתקיפות "מיד!". הוא ירד על ברכיו והיא תפסה
בשיערו, קירבה את פניה אל פניו ואמרה לו שלא יעיז לאחר שוב
ולפני שהספיק לענות היא נשקה לו וסיימה בנשיכה חזקה של שפתיו.
במכונית הוא הסתכל עליה וזיק שובב ומרוצה ריצד בעיניו, היא
התעלמה וכיוונה אותו למסעדה. כשהגיעו למקום, כולם הסתכלו עליהם
והתלחששו, המלצרית אמרה להם שהם "זוג נורא יפה" והם צחקו, היא
הזמינה אוכל בשביל שניהם ובקבוק שמפניה. היא ידעה שהוא לא חזק
בנושא אלכוהול ונהנתה לראות אותו שותה בחשש שישתכר ויאבד
שליטה.
היא נתנה לו להוביל את השיחה ולגרום לו להרגיש שהוא בשליטה,
המצב שהוא רגיל אליו, אך לאחר שהוא שילם את החשבון היא אמרה לו
ללכת לשירותים ולחכות לה. הוא נלחץ ואמר לה שהיא הבטיחה לו בלי
השפלות פומביות, היא ענתה לו שעד היום היא הוכיחה לו שהיא
עומדת במילה שלה וכדאי שהוא ילמד לסמוך עליה, הוא קם, מלא
חששות ונכנס לשירותים.
לולו חיכתה שהמלצרית תחזיר את כרטיס האשראי והכניסה אותו
לארנקו, היא הוסיפה תשר ונכנסה לשירותים. היא נכנסה לתא שבו
הוא ישב מפוחד, פתחה לו את המכנסיים והורידה את התחתונים. עמד
לו בטירוף והיא הייתה מרוצה, היא ליטפה את הזין שלו והלבישה
אותו. היא החזירה לו את הארנק ואמרה לו לצאת, היא צריכה
להשתין, הוא יצא, מבולבל לחלוטין.
הוא החזיר אותה הביתה והיא אמרה לו להכנס ושימתין לה בסלון.
הוא היה משוכנע שהיא הולכת לחזור עירומה או בבגדי מלכות אבל
היא חזרה באותו מצב וקראה לו לחדר השינה. על המיטה היו חבלים,
שוטים, אזיקים, מצבטים, נרות ועוד אביזרים, הוא רצה לגעת בהם
אבל היא סטרה על ידו ואמרה לו שהיא תשתמש בכל הדברים הללו
כשהוא יהיה מוכן ושהמשימה שלו להמשך היא לכתוב לה איך הוא
הרגיש הערב ולאן הוא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך מכאן. הוא הסתכל
עליה המום, היא אמרה לו שהוא יכול ללכת וליוותה אותו לדלת.
הפעם היא הסתפקה בלהסתכל לו בעיניים והוא הבין לבד, הוא ירד על
הברכיים וחיבק אותה, היא נשקה לו בפה והוא הודה לה.

עוד באותו לילה היא קיבלה מכתב נפעם ומתרגש שמספר עד כמה הוא
הופתע מעצמו, מהעוצמות שהיא מוציאה ממנו, שהיא מלכה אמיתית
ושהוא יעשה הכול בשבילה כי הוא סומך עליה בעיניים עצומות ויודע
שהיא תוביל אותו לגן העדן מהגיהינום שהוא חי בו.
היא ידעה שהוא אלוף במילים אבל לא ממש במעשים, היא לא ענתה לו,
נתנה לו כמה ימים להתבשל בעצמו, לרצות יותר ויותר.
הוא כתב לה שוב, שואל אם עשה משהו שפגע או הרגיז אותה, שהוא
יפצה אותה בכל דרך אפשרית, אם רק תיתן לו לראותה שוב. היא
הסכימה והם שוב קבעו פגישה, הפעם היא אמרה לו שיחכה לה בחוץ,
שלא ייכנס. הם הלכו למסעדה אחרת, הוא חיכה למפגש חוזר בשירותים
אבל היא קמה ויצאה והפעם נפרדה ממנו במכונית. הוא היה מאוכזב
קשות והדבר ניכר בפניו.
אחרי עשר דקות היא התקשרה אליו לרכב ואמרה לו שיחזור ושהפעם
ייכנס, היה לה ברור שהוא כבר בספייס רק מנפילת המתח והחוט הדק
שנקרע בין אכזבה להתרגשות, בין כאב לעונג.


כל הבית היה מואר בנרות שייצרו שביל אל חדר השינה, הדלת הייתה
פתוחה והוא החל לצעוד בין הנרות. היא עמדה מאחורי דלת הכניסה,
הוא לא ראה אותה וקפץ באימה כשהיא טרקה אותה ונעלה. לולו אמרה
לו לא לעצור ולהמשיך לחדר השינה, הוא רק שמע את קולה ולא ראה
אותה אבל המשיך.
היא באה אחריו והוא ראה שהיא עומדת רק בתחתונים וחזייה. בניגוד
לפנטזיות על מלכות, הם לא היו שחורים מתחרה או מעור, אלה היו
לבני כותנה ילדותיים בצבע לבן עם רקמת שושנים קטנות וורודות.
היא נראתה לו כמו בובה אבל המבט המקפיא בעיניה הראה לו עד כמה
הוא יעשה כל מה שהיא רק תגיד.
לולו הורתה עליו להתפשט ולבוא לשבת בין רגליה, הוא התחיל ללקק
אותן, מרשה לעצמו לעלות יותר ויותר במעלה הירכיים. הוא הרגיש
את החום שבער שם וכמעט הצליח להחדיר לשון למקום הקסום ההוא
כשהיא תפסה בשיערו ומשכה אותו אל המיטה, "על ארבע כלב!", היא
ציוותה והוא ביצע, מתחיל להרגיש שכל השרירים בגופו רועדים
ומכשילים אותו.  
לולו כיסתה את עיניו ושאלה אותו מה המילה הבטוחה שלו, הוא ענה
והיא חזרה עליה, אמרה לו לא לשכוח אותה ושיגיד אותה בשנייה
שהוא מרגיש שהוא חייב להפסיק, הוא הנהן ונשם עמוק.
היא ראתה את גופו העירום רועד והתחילה להעביר עליו את הפלוגר,
הוא הראה סימנים של הנאה והתרככות, החל לאבד את הדריכות שלו
ואז היא הצליפה בישבנו בחוזקה, הוא קפץ ונתן צעקה מופתעת. היא
המשיכה להצליף, נהנית מהפסים האדומים שמעטרים את ישבנו וממשיכה
לגב, לרגליים ולכפות הרגליים.  היא הפסיקה והתכופפה לראות,
הייתה לו זקפה נהדרת והיא הייתה מרוצה. לולו רכנה אליו וליטפה
אותו, ראתה אותו מבולבל ונרגש, מתמכר למגע הרך ושוב קופץ
מכאבים כשהיא ענדה מצבטים לפטמותיו. היא ליטפה אותו בראשו
ונשקה לו, משכה בשערותיו ואמרה לו שהוא כלב טוב. הוא חייך והיא
סטרה לו, אמרה לו שהיא לא רוצה לראות חיוכים ושישאיר את הלשון
בחוץ, שהיא תראה אותה כל הזמן, הוא ציית.
לולו לקחה נר והחלה לטפטף על גבו, הוא התפתל והשמיע נהמות כאב,
היא המשיכה וציירה עם הנר על ישבנו, כמה שיותר קרוב לאזור פי
הטבעת. היא הרטיבה את ידה ברוק וליטפה את ישבנו, קיררה אותו
קצת והחדירה אצבע רטובה לתוכו, הוא נאנק מהנאה.
היא המשיכה לשחק עם האצבע ואמרה לו שאם הוא יגמור זה הסוף שלו.
היה לה ברור שיהיה לו קשה מאד להמשיך בלי לגמור והיא החליטה
לתת לו הפסקה, אמרה לו לא לזוז ויצאה לסלון. לולו ישבה שם עם
סיגריה ודמעות בעיניה, היא ידעה עד כמה הוא זקוק לה עכשיו, כמה
הוא מבוהל והיא רק רצתה לחבק וללטף אותו אבל זו הייתה גם הדרך
שהיא תאבד אותו, עדיין מוקדם מדי בשביל זה.
היא חזרה לחדר והצליפה בידה על ישבנו, "תתהפך על הגב!"
היא קשרה אותו למיטה בידיים ורגליים מפושקות והפעם העבירה את
הפלוגר על פניו, צווארו וחזהו עד לזין שנרגע קצת אבל התחיל
להתעורר שוב. היא הצליפה קצת יותר בעדינות והוא נראה שלו ומרחף
עד שהיא הביאה נר נוסף וחזרה לצייר על גופו. הפטמות שלו היו
רגישות מאד והוא צרח הפעם, "עם הלשון בחוץ כלבלב שלי" היא אמרה
ברוך וידעה שהוא מגיע לשיאים חדשים מרגע ששמע את מילת
השייכות.
לולו החליטה לא ללכת רחוק מדי ושקלה את צעדיה הבאים. היא שוב
יצאה מהחדר, הביאה קוביות קרח והעבירה אותן על גופו, היא
החדירה אחת לפיו והתיישבה על פניו היפים, "תלקק כלב טוב שלי,
תלקק!"
הוא ליקק ומצץ, לא מפספס אף טיפה, מתמכר לריח שלה, לקרבה
האולטימטיבית, הרגיש אותה רועדת ונמלא אושר על שסוף סוף הוא
זוכה לענג אותה. קצת לפני שהיא גמרה התיישבה עליו והחדירה אותו
לתוכה, אמרה לו שהוא עכשיו הוויברטור שלה ושמאד כדאי לו לא
לגמור עד שהיא תרשה לו. זה לא עבד, היה יותר מדי בשבילו ואחרי
דקה הוא נשבר וגמר, הקול שלו הפך לנמוך מאד והוא נהם
"הו...הו...אני גומר..." בלי נימה קלה של התנצלות.
הוא היה כל כך מתוק שהיא רצתה לצחוק אבל היה לה ברור שזו לא
הדרך, היא סטרה בחוזקה על פניו, "אתה קורא לעצמך ויברטור חתיכת
אפס? עוד תשלם על זה!" היא שיחררה את ידיו והסירה את המסכה,
היה לו מבט מרחף והיא סטרה לו שוב. הוא התחיל לצאת מזה והיא
משכה בשערו עד שהושיבה אותו, היא נעמדה ודחפה אותו אל רגלה
המכוסה בזרע, "תלקק מושתן קטן!" והוא ליקק. היא ראתה שהוא נגעל
אבל הוא הבין שאסור לו לסרב לה, היא התחילה לראות את הניצוץ
המיוחל בעיניו.
כשרגלה הייתה נקייה היא ציוותה עליו לרדת לרצפה על ארבע
והתיישבה על גבו. היא אמרה לו ללכת לכוון האמבטיה ושכדאי מאד
שהיא לא תיפול, הוא זחל בעדינות. הם נכנסו עד למקלחת והיא
הורתה עליו לא לזוז, היא לא הייתה בטוחה שהיא תהיה מסוגלת לכך
אבל ניסתה.
לולו הייתה מופתעת עוד יותר ממנו כשזרם השתן שלה הופיע על גבו,
ישבנו וצווארו, טפטף קצת על רגלה והיא נהנתה מהחמימות, הרשתה
לעצמה לפנטז שזה הוא זה שבעצם משתין עליה.
"מלכתי" הוא לחש והחזיר אותה למציאות, "אני מצטער על מה שקרה
מקודם, תני לי לפצות אותך". היא שתקה והוא התחיל ללקק את השתן
מרגליה עד שהגיע לכוס שלה, הפעם היא גמרה כמו שצריך.
הוא חייך והסתכל על פניה המדהימים אבל אז היא פקחה את עיניה
והוא נלחץ, לא ידע מה לעשות ומרוב בלבול הוציא שוב את הלשון.
לולו התפוצצה מצחוק, היא החליטה להרפות קצת ואמרה לו "בוא נרחץ
אותך", היא קרצפה את גופו כשהוא עדיין על ארבע ורחצה גם את
עצמה, הוא התענג על כל מגע שלה.
לבסוף הם עברו לסלון, היא נשכבה על הספה והורתה לו לשבת על
השטיח, להניח את ראשו על ירכה. הוא הסתכל עליה, מלא הערצה ואמר
לה שהיא מדהימה. היא רצתה לנשק אותו ושימות העולם אבל הוציאה
סיגריה במקום. הוא שלף מצת והדליק לה, הם המשיכו לשתוק, כל אחד
בעולמו, מנסים לחזור לחיים.
אחרי כמה זמן הוא שאל אותה אם היא מרשה לו להישאר לישון איתה.
לולו חשבה קצת, לרגע נטתה להסכים שיישן על השטיח בסלון אבל
ידעה שהיא לא תוכל לעצום עין בידיעה שהוא בחדר הסמוך וענתה
בקול הכי סמכותי שמצאה, "לא, זה לא מתאים!".
היא שתקה עוד קצת וגם הוא המשיך בשתיקתו עד שאמרה לו  שהגיע
הזמן שהוא ילך. הוא התלבש והם נפרדו בטקס הקבוע שלהם ליד הדלת,
הפעם היא נשקה לו ארוכות וברכות, מתקשה להיפרד.

לולו לא שמעה מהעבד שלה במשך השבוע. היא התייסרה, בכתה
והתאפקה, ידעה שכדי שיחזור היא צריכה להיות חזקה וגם הבינה עד
כמה הוא מבוהל.
הוא התקשר אחרי שבוע והיא סיננה אותו. הוא המשיך להתקשר ובסוף
היא ענתה, נמסה לשמוע את קולו אבל שמרה על פאסון. הוא ניסה
לדבר כאילו לא קרה כלום והיא לא הגיבה, אמרה שהיא צריכה לסגור
וניתקה. הוא התקשר שוב והתנצל, דיבר בכנות, אמר שנבהל מעצמו.
היא אמרה שזה בסדר, שייקח את הזמן, היא ממילא עושה אודישנים
במקביל. הוא נבהל ושאל ממתי היא עושה אודישנים לעבדים, היא הרי
בכלל שפחה והיא ענתה שהיא נבחנת אצל כמה אדונים, שזה לא סותר
ושאפשר במקביל. העבד השתתק, לולו ידעה שהגבר הטריטוריאלי
משתולל בתוכו באותם רגעים, שפחה או מלכה, הוא רוצה אותה רק
לעצמו ואם הוא יתמהמה הוא יפסיד אותה, הוא דרש להיפגש. היא
צחקה, משתוקקת לראותו, דחתה אותו בשבוע ורק אז הסכימה להיפגש.
בסשן שלאחריו הוא השתחרר עוד יותר וכך גם היא. הפגישות הלכו
ונעשו יותר ויותר תכופות, הם היו מאוהבים.
לולו למדה כל מילימטר בגופו ובנפשו, היא ידעה מתי להשתחרר ומתי
להקפיד על משמעת, מתי להעמיק את השליטה המנטאלית ומתי את
הפיזית. היא חקרה וקראה, הפכה למיומנת בקשירות, בציוד, בהגשמת
פנטזיות. היא הייתה מאושרת והרגישה שהיא קרובה ליום שבו אהובה
יהיה מוכן לעשות הכול בשבילה ולתפקד גם כאדונה.
יום הולדתה של לולו הלך והתקרב ועבדה הנאמן היה שקוע בהכנות.
הוא רצה לעשות אותה מאושרת בכל דרך אפשרית וגם כדי להשקיט את
מצפונו, משהו לא היה בסדר והוא לא ידע אפילו להסביר את זה
לעצמו. הוא היה כל כך מאוהב באשה הזו שזה הפחיד אותו, הוא
התוודה רק בפני חברו הקרוב ביותר, אמר שהוא מתנהג כמו איזו
כוסית, מפנטז על ילדים קטנים שמתרוצצים בבית עם עיניים כמו
שלה.
היה לו קשה להודות שמצד שני נפתח אצלו משהו, הוא רצה ללכת הכי
רחוק שאפשר והכי נמוך שהתחתית תמשוך. הוא ידע שאישה שאוהבת
אותו כל כך לא תוכל לעשות לו את הדברים שהוא מפנטז עליהם ושהוא
זקוק לניתוק הרגשי כדי להגיע למקומות האלה. הוא ייסר את עצמו
והכין את יום ההולדת המושלם, הזמין סוויטה שמשקיפה לים, ארוחה
לחדר מהמסעדה שהיא הכי אוהבת, קנה המון מתנות קטנות ושטותיות
וגם עגילים יקרים. הוא מילא את הג'קוזי בשמנים וקצפים, נרגש
כולו חיכה על ארבע וציפה למלכתו שתיכנס לחדר.
לולו נכנסה לחדר נרגשת, היא ידעה שהלילה הולך להיות בלתי נשכח
ושלעבד שלה אין מושג מה הולך לקרות. היא הסתכלה עליו ועל ישבנו
החשוף, מחכה לה ורק לה, היא ליטפה אותו ואמרה לו לקום, הוא היה
כל כך יפה, עירום ורק הקולר שלה לצווארו. הם התיישבו לאכול,
היא בשמלת ערב חדשה והוא בקולר. הוא התחיל להוציא את כל המתנות
והיא התלהבה כמו ילדה קטנה, קורעת את הניירות וקוראת בשקיקה את
הברכות, את מילות האהבה שלו.
הם סיימו את הארוחה והיא אמרה לו שהיא רוצה ממנו מתנה אחת
נוספת. העבד אמר שהוא ייתן למלכתו כל מה שרק תבקש, לא עלה על
דעתו מה תהיה בקשתה והוא התקשה להסתיר את תדהמתו כשהיא ביקשה
ממנו שיהיה אדונה להלילה. הוא שתק כמה דקות ואז קם אליה, תפס
בידה ומשך אותה אליו, הם התנשקו ארוכות, הוא ליטף את שיערה
ואז, כשהיא לא ציפתה לכך, הוא משך אותו בחוזקה וגרר אותה
למיטה. הוא זרק אותה על הבטן, הפשיל את שמלתה וקרע את תחתוניה,
"ככה זונה? זה מה שאת רוצה חתיכת כלבה? את חושבת שאת ראויה
להיות החור שלי?"
דמעות אושר והשפלה הציפו את עיניה של לולו, היא הרגישה את
תנודת הרוח מידו שהונפה כדי להצליף בה ואז הוא קפא.
לולו חיכתה לראות מה קורה אבל לא קרה דבר. היא הסתובבה אליו
וראתה אותו עומד, מכסה את עיניו בידיו, רועד כולו מבכי. "אני
לא יכול לעשות לך את זה", הוא מלמל והתחיל להתלבש, "אני מצטער,
אני אוהב אותך..." הוא ברח מהחדר.
היא התיישבה על המיטה ולא הבינה. היא לא הבינה את מה שהוא ידע
שיקרה אם הוא ימשיך, שהוא ישבור אותה לרסיסים, כי זו תהיה
הנתינה המוחלטת שלה כלפיו והוא לא יכול לתת לה את מה שהיא
צריכה. כשהוא ראה אותה כך הוא הבין את מה שהיא מעולם לא הבינה,
עד כמה שהיא בעצם שברירית ושהוא חייב להיות חזק כדי לא לרסק
אותה ולקום וללכת לפני שיהיה מאוחר מדי.
לולו הלכה לאמבטיה והסתכלה במראה, לראשונה בחייה היא לא ראתה
את האישה היפה והמושלמת ההיא שתמיד הציצה שם. היא נראתה לעצמה
אנושית, היא ראתה את הסדקים והבינה שעם כל הכאב שכרוך בכך, היא
נהנית להסתכל. לולו עמדה והסתכלה על עצמה.