החלטתי שאני הולכת את כל רחוב 42 ברגל עד לתחנת הרכבת, היה יום
שמש מדהים ונראה לי שחבל לבזבז אותו בתחתית.
בפארק ברייאנט עצרתי לסיגריה, כל האנשים ישבו מסביב לדשא כי
בדיוק קצצו אותו, תפסתי ספסל והסתכלתי סביבי בסוג של תדהמה,
הרגשתי שאני נושמת סוף סוף.
איש עסקים ישב שם עם הלפטופ שלו והטלפונים הניידים כשקבוצת
תיירים ניגשה אליו וביקשה ממנו לצלם אותם. הם התגודדו בגוש על
הדשא והוא עמד מולם אבל לא הצליח לתפוס את הנוף אז, למרבה
הפליאה, הוא רץ והביא כיסא, העמיד אותו במרכז הדשא, נעמד עליו
וצילם אותם. כולם הסתכלו כי זה היה קטע נורא מצחיק, האיש עם
החליפה והעניבה שעומד על הכסא באמצע מדשאה ענקית וריקה מאדם,
הצטערתי שאין לי מצלמה.
המשכתי על 42 ובתחנת הרכבת לקחתי תחתית לרחוב 86 ומשם הלכתי
ברגל למטרופוליטן. רציתי לראות את התערוכה של ליכטנשטיין על
הגג אבל לקח לי שעה למצוא את המעלית שמובילה לשם וכמעט ויתרתי.
בסוף מצאתי וזה היה שווה הכול. פסלי הקומיקס הענקיים על רקע
העיר שנפרשה מכל הכוונים גרמו לי לראות את גיבורת העל שלי
מסתערת על מנהטן, בועטת וצועקת "שזאם!"
הכול הרגיש נכון פתאום.
התיישבתי על ספסל וקלטתי זוג מבוגר שמסתכל עליי, הגבר אמר
לאישה "תסתכלי על הבחורה הזו", לא הבנתי מה הם רוצים ממני אבל
בימים האחרונים אנשים מסתכלים עליי כל הזמן, רואים את האושר
שלי למרחקים, גם עכשיו אני קולטת שבכלל לא רואים אנשים מאושרים
ברחוב סתם ככה. נכון שלפעמים רואים זוגות מאוהבים אבל זה לא
אותו דבר, לראות בן אדם בודד ומאושר ברחוב.
בקיצור חשבתי שהם מסתכלים עליי בגלל זה אבל פתאום הם צצו מעליי
ושאלו אם אפשר להצטרף לספסל שלי, מסתבר שאני הייתי האמיצה
היחידה על הגג שעישנה והם חשבו שנוכל להיות שותפים לפשע, לא
היה לי מושג שאסור לעשן שם אבל הזמנתי אותם להתפרע איתי.
הם היו בני שבעים בערך, הוא יהודי אמריקאי והיא גרמניה מברלין,
הייתה לנו שיחה משעשעת על פוליטיקה, הם היו די שתויים למרות
שהשעה הייתה רק אחת וחצי.
כשהגבר הלך לקפיטריה למלא מחדש את כוסות היין, אני והאישה, (לא
החלפנו שמות בכלל), הצלחנו להספיק להעביר אינפורמציה זריזה:
היא גרושה כבר הרבה זמן, הייתה נשואה שלושים שנה עד שבעלה עבר
משבר גיל מעבר בזרועותיה של מזכירתו הצעירה וזה נגמר. היא עברה
לארה"ב לפני עשר שנים, חיה לבד והגבר שהלך לחדש את המלאי הוא
בן זוגה בשמונה השנים האחרונות.
אמרתי לה שהם נראים מאוהבים טריים והיא אמרה בחיוך ומבטא גרמני
כבד "כן יש לנו את זה" אז חייכתי והוספתי שיש לה הרבה מזל. היא
הורידה את משקפי השמש והסתכלה לי עמוק בעיניים- "מגיע לי ואני
שווה את זה!" אמרה וקרצה.
אחר כך דיברנו על כך שאומרים שהזדמנויות שניות הן הרבה יותר
מוצלחות ואני קיוויתי שגם לי זה יקרה יום אחד. כשהיין והאיש
הצטרפו אלינו שוב, עברנו לדיבורים על אומנות וארכיטקטורה,
סיפרתי להם שאני נוסעת לבוסטון בסופשבוע והם המליצו לי על
מקומות לראות וגם על מוזיאון פריק במנהטן שאני "חייבת לראות".
בסופו של דבר החלטתי לחזור פנימה ולנסות לראות את התערוכה של
קליי ואולי אפילו את אל-גרקו.
הגבר שאל את האישה אם היא רוצה לחזור פנימה גם, כי בעצם הם באו
לראות את אל-גרקו. היא החזירה את משקפי השמש, נשענה לאחור
ובמבטא הברלינאי שלה אמרה, "זה יום שמשי מדי בשביל אל-גרקו,
אני נשארת כאן!"הוא אמר לה שהם יעשו מה שהיא רוצה, הוא הסתכל
עליה בכזו אהבה שזה צבט לי בחזה, נפרדתי מהם ונכנסתי למוזיאון.

ביליתי בערך שעה וחצי באגף האמנות המודרנית ואז נכנסתי לתערוכה
של אל-גרקו. הסתכלתי על הקירות והיה לי ברור שהיא צדקה, זה יום
הרבה יותר מדי שמשי בשביל אל-גרקו, יצאתי.

MANOLO MILLARES- תערוכה במוזיאון של צ'לסי. אני מתחילה
בתערוכה קבוצתית בקומה התחתונה, קוראים לה SCRATCH ואכן ככל
שאני עולה יותר ויותר הגרודים הפנימיים מתחזקים והולכים ואז
אני מגיעה לתערוכה של מילארס, אני לא ערוכה נפשית למה שאני
רואה שם.
בהתחלה נראה לי שאני לא אוהב את התערוכה הזו אבל משהו מהפנט
אותי בעבודות האלה, כאילו הקישקעס יוצאים מתוך הקנבס וצועקים
"תסתכלי! זה השחור והג'יפה שיש לך בפנים, את לא יכולה לברוח
יותר!"
ויש שם גם נשיקה, היא קטנטנה כזו כמו פרפר שבטעות עף על
השפתיים, כמו המגע של הסדין על הפנים כשמתחבאים תחתיו.
הכול פה שכבות והוא מקלף ומוציא החוצה, את הטוב, את הרע, היפה
והמכוער, את הכול.
ואני בוכה, לא רוצה אבל בוכה ואני נזכרת שרציתי לטייל בניו
יורק ולבכות, הנה זה קרה.


מזג האוויר תוכנן בשבילי, אתמול נשארתי בבית כל היום כי הזמנו
חברים של רמי לארוחת ערב ואני בישלתי, בחוץ היה מבול שלא
הפסיק. היום יש יום שמש מדהים ונסעתי לבאטרי פארק, יש כזו
שלווה, שמש ומים.
נראה לי שאנשים בניו יורק נורא עצובים, בכל מקום שאני הולכת
מישהו מתיישב לידי ומתחיל לדבר, וכל מה שאני רוצה זה קצת שקט.
בהתחלה חשבתי שזה רק הפסיכופטים ברחובות אבל אתמול בערב ביליתי
ערב שלם עם החברים האמריקאים של רמי ויש בהם משהו נורא אטום,
נורא מנותק, לא הייתי רוצה לגור פה.
נראה לי שהעיר עושה את זה לאנשים.

אני עומדת במרפסת של חדר בית המלון שבו אני ישנה הלילה, מצד
אחד נפרש מולי הים ומצד שני נווה צדק אבל אין שום פסטורליה
במראה הזה. אולי המגדלים, אולי החדר החום שנתקע אי שם בשנות
השבעים, אולי זו העובדה שזה הלילה הראשון שלי לבד מזה שלושה
שבועות, אבל התחושה היא של ניכור. לא יודעת מה אני עושה פה
מעבר לעובדה שאני פשוט מתפרנסת.
יש בחדר ריח של בושם זול שהשאירה הבחורה שנחה כאן כמה שעות
קודם, מחר היא גם תישן כאן וכאילו נעשה ערב בנות שמח, אני כל
כך מתגעגעת לבית שלי, ללבד שלי עם הריח רק שלי.
אני מפחדת מהמפגש עם ירושלים ביום שישי, מהאמוציות, מהדברים
שיצאו כי אני כל כך שונה לי פתאום, ואולי באמת השתניתי וגם
הבית יראה לי אחר, אני חוששת ומתגעגעת, לא יודעת למה.
עוד שבוע החיים שלי יחזרו למסלול הקבוע שלהם ואז אני אדע, עד
אז, ההמתנה הזו די מתישה אותי, וגם הג'ט לג.

זהו, שלושה שבועות של טירוף הסתיימו והיום החזרה לשגרה, אבל
שום דבר כבר לא אותו דבר. אני בבית שלי אבל הוא מרגיש לי זר
ומפתיע אותי שקל לי עם זה, כאילו אנחנו בתהליך של פרידה והוא
אומר לי שמספיק, כמעט עשר שנים אנחנו ביחד וזה בסדר לקום
וללכת.
אתמול היו לי פה כמה שעות מנוחה ואז התחילו הטלפונים, המשטרה,
המרכז לסיוע, המטפלת שלי, כאילו כולם התקשרו להגיד "ברוכה הבאה
לחיים הישנים שלך, תשכחי מניו יורק, תשכחי מה-GA, האונס שלך לא
נסע לשום מקום".
אני לא כועסת ולא נלחצת, אני באמת אחרת, אני מקבלת את זה וכל
פעם שזה מגיע אני מתמודדת עם זה אבל מיציתי את ההילחצות ואת
הפאוזה על החיים שלי אני משחררת, סוף סוף הבנתי שקורים דברים
רעים אבל גם קורים דברים טובים וקרו לי בחודש האחרון המון
דברים טובים, אז אני מקבלת את כולם, הם יבואו, הם ילכו, ככה
זה.

                           ניו יורק - תל אביב - ירושלים
                                     נובמבר 2003