דממה.

רק רחש עדין ומלטף של גבעולי החיטה.
ריחות אין מסביב,
אולי ניחוח עמום של החבצלת...
אבל תו לא מעבר.
והיא, דקת המותן, יושבת באמצע השלווה,
על קצה שמלתה הלבנה. יושבת ושותקת.
כי עם מי תדבר?
אפילו הציפורים שותקות, כאילו יודעות.
רק החיטה לא מוצאת מנוח,
אבל גם היא,
לא נכנעת להפצרות משב הרוח,
ורק לוחשת.
דקת המותן לא עונה לה,
באדישות מעושה מתעלמת מלחישותיה,
והחיטה לוחשת ולוחשת, ונוגעת בכפות רגליה היחפות,
במין ליטוף חטוף עם דקירות קטנות של עשב.

די לכל זה.

דקת המותן קמה ומנערת את שמלת השבת.
היא הולכת לאט לעבר הנחל,
וכבר שומעת מרחוק את רשרוש המים.
וכלל שתתקרב, כך נעשה הוא צלול וברור.
אך גם הוא שומר על השקט,
קולו אינו רם וכמעט מרפרף.
כמו פרפר - חופשי, קליל וחסר דאגות.
ואז, לרגע, המחשבה עוזבת את ראשה הכבד של דקת המותן,
כאילו שכחה היא את קיומו של ההיגיון.
ולשבריר שנייה זעיר, מרגישה גם היא את החופש.
בכל הגוף, היא חשה כמו פרפר,
והיא מנפנפת בכנפיה ומרחפת - עד שמתרסקת.

עד שלחש החיטה עולה וגואה,
רועם וזועק אליה מן השדות.
"שתקי!" היא צועקת על החיטה,
מכסה את פניה בידיים הדקיקות.
הדמעות ניגרות מעיניה הבהירות
ומציפות את פניה בגל חמים וקפוא.
הן מבצבצות בין אצבעותיה,
ונלחצות בין קיפולי העור, בין השפתיים המתוחות,
והטעם מר ומתוק יחדיו.
"איך אפשר עם כאלה כנפיים דקות ושבריריות
להתגבר על משב הרוח?"
כנראה שהיא לעולם לא תהיה פרפר...