מצב-הרוח הוא כמו
ילד היפראקטיבי שמצא טרמפולינה.
מי אני?
קטנה, חלשה ובכלל-
לא מוכנה להיות אמא
הוא קופץ
וקופץ
ולמעלה
למטה
במהירות מסחררת
מכניס לכאן מציאות מבלבלת...
אילם.
ולא לדבר איתו,
לא לשכנע,
הוא סתם
רק
קופץ,
והוא לא יודע, לא מריח בכלל
הכל עגום ועקום ומוסט, ובכלל-
מפחדת לזוז,
לאכול,
לנשום,
שלא יקפוץ גבוה לפתע פתאום...
ויפול.
אסור לקפוץ גבוה יותר מהפופיק.
והיכן השפיות?
שאלות מתחילות
ואתם מגעילים,
עמי-ארץ בני-זונות...
מותר לומר הכל אם אין ילדים...
יושבת במקומה.
מחכה.
שיגדל כבר.
אבל... לא.
מנסה לקרוע את עצמה מבפנים
אולי יהרס
ימות...
אך ילדה הוא,
ממנה, הוא לא מהסס.
והיכן חיי?
הרי, בסופו-של-דבר,
רציתי להיות לי אני
וכעת אני רק אמא לילד,
מצב-רוח קופצני-עצבני.
ריטאלין. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.