חושך שרר בחוץ. באוויר ניתן היה לחוש בחרישיות הליל האופיינית
לשעות שלפני עליית השחר. אך מי שחושיו חדים דייו, וודאי הבחין
ברחשי האדמה, מפוחדת ונרעדת, מפני הזרים והגרים המבקשים את
רעתה.

שר הביטחון גם הוא הסכית והאזין, הזדהה, הבין. כבכל לילה, יצא
חרש מביתו, לבוש מדיו ועיטוריו בדימוס, הוא יצא אל השדות
והחורש, הרחק היכן שאין עובר איש, שם יוכל לבטא את אהבתו
וכמיהתו לאדמה הקדושה.

השר פשט מדיו, גופיתו ותחתוניו, עירום עמד, גופו מזדקן, כבר
הרחק בגיל העמידה, אך באורח נס, או כתוצאה מאחד מפלאי הרפואה
המודרנית בה הצטייד בעוד מועד, עמד כבר כלי זינו זקוף, דרוך,
ומוכן לפעולה.

ללא היסוס נשכב על הארץ אשר כה אהב, והחל מנשקה בלהיטות, הבל
פיו ספוח צחנת שום חודר דרך נקביבויותיה, ואיברו נתחב וחודר
עמוק לתוכה.

"אדמתי, שלי תהיי לעולם, שלי לבד, רכוש בלעדי, לנצח אגונן
ואשמור עלייך, עד כלות כוחותי, מכל הבא להרע לך.אוי,  מדוע את
בוכה אדמה קדושה שלי? למה את מתנגדת? אעשה לך רק טוב, את תראי,
זה קצת כואב, תאמיני לי שלי זה כואב אף יותר, אבל בסוף נתענג
שנינו על רגע הניצחון"


"
כן אדמה, נצא לקרב!
נחסל!
נהרוס!
יאללה בולדוזר יאללה!
עוד בית!
עוד עץ זית!
סגר! כתר!!
גירוש!!!אחח טרנספר!!!
יאללה לאוטובוסים כולם!!!
אחחח... לירדן!!!
אחח.... סוף סוף נטהר את המזרח מהגזע הערבי המשוקץ!!!
אחח... ערבריין!!!!!!!!!!!!!
"

האדמה מולאה בנוזל גליטיני לבנבן ודוחה, הנספג בתוכה. יום אחד
כנראה יצמח שם קבר.

"ועכשיו את האמת אדמה שלי, מי מזיין יותר טוב, יאסר, או אני?"

ומוקי שר, "האדמה בוכה, האדמה בוכה...."