הכל התחיל בעצם ארבע וחצי שעות קודם, כשחיפשנו לאן לעזאזל נעלם
"המוסד". הסתובבנו בת"א ב"סקודה" האדומה של אלכס, מחפשים את
"המוסד", או לפחות קצה חוט למה לעזאזל קרה לו. זה די מעצבן
כשהמועדון האהוב עליך נעלם. נכון, לא היינו בו כבר חצי שנה
בערך אבל זה לא אומר שהמקום יכול פשוט להעלם. היינו אלכס, קובי
ואני בתוך האוטו, נוסעים ביפו לכיוון המיקום הישן שלו, איפה
שהוא ליד רחוב אליפלט. אלכס שחיפש חניה החליט לפנות לכיוון
רחוב אילת. חיפשנו שם חניה ולבסוף צדתי בעיניי מקום סביר,
בפתחה של סמטה אפלולית לקראת אמצע הרחוב. אלכס החנה את האוטו
בהשתלבות הרגילה שלו, ז"א חניה בשלוש שניות בערך תוך השמעת
קולות מחאה מההגה והבלמים. למען האמת, בשלב הזה עוד לא ממש
ידענו ש"המוסד" נעלם. קובי סיפר שהוא שמע שמועות על זה שהוא
עבר מקום אבל החלטנו בכל אופן לבדוק, היה משהו יותר טוב
לעשות?
התחלנו ללכת, פונים ל"אליפלט" ומשם בעליה לכיוון הכללי של
המוסד (את שם הרחוב לא ממש זכרתי), כשניידת משטרה מסנוורת עברה
אותנו בנסיעה איטית, סורקת. "חרא של מצב אה..." אמר קובי,
מסתכל על הניידת. הנהתי בראשי, לא יכול שלא להסכים. ניידות
מסתובבות באמצע ת"א, מנסות לתת לאנשים בטחון בתוך גיהנום
הפיגועים שנחת עלינו, להראות שיש שוטרים בחוץ והכל בטוח, אבל
ההרגשה הייתה שהמצב הוא באמת די חרא. ובכל אופן המשכנו הלאה,
חייבים לחיות קצת, להתפרק, לא לתת לטרור לנצח, אתם יודעים, כל
הססמאות השחוקות והנבובות של אנשים שסתם רוצים לבלות ומוכנים
לסכן את החיים שלהם בשביל זה.
קבצן צעיר בלבוש מרוט עם כוס בידו הופיע מולנו, צועד לכיווננו
ומדבר לעצמו. כשהגיע לטווח השמיעה שלנו החל מנופף בכוסו וצועק
"שבת שלום! שבת שלום!". הוא עבר לידינו, מביט לכל אחד מאתנו
בעיניים, מנסה לזכות ברחמים, וזוכה במבטים אטומים מצדי ומצד
אלכס. קובי לעומת זאת שלף את הארנק ונתן לו חמישה שקלים. לא
הבנתי אותו, יש לי משהו נגד קבצנים, במיוחד צעירים, אני תמיד
חושב שעבודה אפשר למצוא אם רק מחפשים, ומרגיז אותי לראות אנשים
צעירים שנדבנות היא המקצוע שלהם. "לך תדע איך הוא הגיע למצב
הזה, מה הוא עבר בחיים" אמר קובי כשהקבצן התרחק. "הוא תמיד
יכול לעבוד בעבודות שחורות קובי, אף אחד לא ממש עושה מבחני
כניסה לפועלי בניין, אתה יודע" אמרתי בציניות קלה. קובי רק
הסתכל עליי במבט מרחם, אולי אפילו קצת מתנשא מוסרית, מבט שרק
הצליח להרגיז אותי. רציתי להגיד לו משהו אכזרי במיוחד אבל
הבנתי שאני כנראה סתם מתעצבן וכנראה העובדה שהפסקתי לעשן לפני
שבוע נותנת בי את אותותיה. אז פשוט הסתובבתי והמשכתי ללכת
לכיוון של "המוסד" בהליכה מהירה, מוביל את אלכס וקובי איתי.
הגענו למפגש הסמטאות באזור התעשייה הזה, עוברים מספר מועדונים
נטושים והגענו למשכנו הקודם של "המוסד". אוסף של אנשים
מבוגרים בכניסה בישר לנו על כך ש"המוסד" כבר לא ממש שם. התחלנו
לחקור ולשאול לגבי מיקומו העכשווי. שני יחצנים בכניסה אמרו לנו
שהוא עבר לרח' השך ליד הרצל או כמו שהם אמרו את זה: "המוסד
עכשיו מתארח איפה שהיה 'ת"א לאונג''", לקח לנו זמן להסביר להם
שאנחנו לא כל כך מכירים את ה"ת"א לאונג'".
אחרי שהסבירו לנו איך מגיעים למקום הודנו להם וחזרנו לאוטו.
אלכס התניע, יצא מהחניה וזינק אל הכביש כשהוא שוב מוציא קולות
מחאה מה"סקודה". נסענו לנו בת"א מחפשים את דרך להגיע לרחוב
הרצל. הבעיה בת"א היא שלא מספיק שתמצא את הרחוב שאתה מחפש,
לרוב יהיה שם שלט של אין כניסה, או שלא תהיה פניה לכיוון שאתה
צריך. בכל מקרה, אחרי שוטטות של יותר מארבעים דקות וכמות פרסות
לא מבוטלת מצאנו את הרצל ואפילו את רחוב השך שמתפצל ממנו
והתחלנו לחפש חניה - עוד בעיה ידועה בת"א. התרחקנו קצת מהמקום
כשאנחנו עוברים על פני הקבצן שפגשנו קודם, שהגיע בינתיים לקרבת
המוסד, מזכיר לנו שוב את כל הסיבובים המיותרים שעשינו כדי
להגיע לשם. הוא צעק לחבורת נערים שצעדה ברחוב "שבת שלום! שבת
שלום!" הבטתי בו והוא בתגובה נעץ בי מבט ומלמל לעצמו. המשכנו
הלאה עד כדי 5 דקות בהליכה רגלית מ"המוסד", מחפשים מקום אחד
פנוי. אלכס פנה ימינה לאחת הסמטאות, כבר באמת לא היה לי מושג
לאיזו, בתקווה לחניה שקטה והבין שטעה. הסמטא הייתה צרה מאוד,
מספיקה למעבר של רכב אחד, על חניה אין מה לדבר. שתי דמויות
הלכו בסמטא לאיטן, השמאלית לבושה בהידור יחסי עם חולצת קלאברים
ארוכה ואילו הימנית לבשה מעיל ארוך ומנופח. למרות שהתקרבנו
אליהם ולמרות שבסמטא החשוכה והשקטה הם בטוח קלטו את המכונית
המתקרבת מאחוריהם, הם לא ממש טרחו לזוז מהדרך. חשש עלה בי
והסתכלתי על אלכס שנראה מבולבל לא פחות ממה שאני חששתי. ואז,
הוא עשה את מה שכל כך לא רציתי שהוא יעשה, הוא צפר.
עד היום אני שואל את עצמי לאיפה הכל היה מתפתח אם הוא רק לא
היה צופר, מעביר לרוורס ונוסע. אבל בחיים לא הכל קורה כמו שאני
רוצה, ואלכס לא העביר לרוורס, לא נסע משם וצפר. הדמות השמאלית
הסתובבה בשניה, מכוונת אליו אקדח כסוף. קפאנו. בשניות האלה,
כשהייתי קפוא בחנתי את האיש עם האקדח, גבוה ומוצק, כהה פנים,
עיניים ושער שחורים. שמתי גם לב שהאדם השני, עם המעיל, נשאר עם
הגב אלינו וניסיתי לתהות על קנקנו.
"תכבה את האוטו, מיד!" אמר הגבר. אלכס עוד היסס שניה ולבסוף
בחר באפשרות היחידה שהייתה לו, הוא כיבה את האוטו. "תעיפו את
התחת שלכם החוצה, ואם לא, אתם תצטערו שמשה האיום לא הרג אתכם
במקום!" אמר הגבר באגרסיביות מעושה. למרות המצב, ולמרות שהייתי
קפוא מפחד, כמעט ופרצתי בצחוק מכל הדרמה המזויפת הזו ומהשם
הדבילי הזה 'משה האיום'. יצאנו, הייתה לנו ברירה? הוא סימן לנו
עם האקדח להתקרב, התקרבנו בחוסר רצון מופגן. הגבר הימני הציץ
בנו מעבר לכתף והתעסק עם הבגדים שלו. "עזוב חמיד, זה לא משנה,
תסתדר באוטו" אמר משה האיום. חמיד הסתובב ובבת אחת נפלה עליי
ההבנה המחרידה למוזרותו של חמיד. שני חוטי חשמל דקים בצבצו
ממעמקי המעיל שלו אל עבר הכיס. היינו בהלם אפילו עוד יותר
ממקודם, מבטו של חמיד שיקף בהלה מסוימת כשהוא הבין ששמנו לב
לחוטים המבצבצים מחולצתו, והוא נכנס במהירות ל"סקודה". "זה
מתאבד ..." פלטתי מפי בבהלה ושניה אח"כ מצאתי את עצמי על הרצפה
כשהלחי שלי כל כך כואבת שהתפלאתי שאני עדיין בהכרה. קת של אקדח
היא דבר מאוד קשיח. אלכס זינק על משה האיום אבל פתח הקנה שכוון
אל פניו עצר אותו. "יש לכם מזל שאני לא רוצה שהמשטרה תגיע לפה
לפני הזמן, אחרת כבר הייתי יורה בכולכם, אבל אל תעצבנו אותי.
עכשיו תנו את כל הפלאפונים!" אמר משה האיום. קובי ואלכס הוציאו
את הפלאפונים שלהם ונתנו למשה, הוא הצביע עליי עם האקדח והיות
ועוד הייתי המום מהלחץ שהרגשתי שממלא את לחיי, הוציא אלכס את
הפלאפון מהכיס שלי ונתן אותו למשה האיום, עוזר לי בינתיים
לקום. משה זרק את הפלאפונים לתוך ה"סקודה" ונכנס פנימה בעצמו.
הוא התניע והחל נוסע במהירות ברוורס.
"אם הוא מתחמק יהיה פיגוע" צעקתי מה שנשמע יותר כמו "אי הוא
אתחאק איההאה איגוע"', והתחלתי לרוץ בכבדות ובחוסר יציבות, עם
פנים חצי משותקות, אחרי ה"סקודה" שכבר הגיעה בינתיים להרצל.
אלכס וקובי הבינו מהר מאוד את כוונתי והדביקו אותי במרדף אחרי
ה"סקודה". הגענו להרצל, רואים את ה"סקודה" במרחק של כמה מאות
מטרים מאיתנו נכנסת בעץ, בדיוק בפניה לרחוב השך. לרגע שמחנו
כולנו והאטנו את הריצה. דקה אחרי זה ראינו את חמיד יוצא מתנדנד
מהאוטו המעלה עשן, בורח קצת מקבוצת הסקרנים שהחלה מגיעה
לכיוונו ונכנס לרח' השך. רצנו, מנסים בכל כוחנו להדביק את
המוות. בכל שניה שעברה הייתי בטוח שהנה זה בא, הנה הוא מתפוצץ,
וכל שניה שזה לא קרה האמנתי שעוד יש לנו סיכוי לעשות משהו.
במבט לאחור, לא ברור לי מה רצינו לעשות, מה אפשר היה לעשות,
אולי לצעוק "פיגוע!". אבל בטח גם זה לא היה ממש עוזר. בכל מקרה
כשהופענו מעבר לפינה העולם עבר להילוך איטי, ממש כמו בסרטים.
עוד הספקתי לראות את חמיד מתערבב טוב טוב בקהל שעמד מתחת לשלט
ענק ובוהק של "המוסד". מחשבה צינית חלפה בראשי באותו שבריר
השניה: לפחות מצאנו את "המוסד". ידו של חמיד הייתה בכיסו וניתן
היה לראות מבטים חשדנים שמופנים אליו מכמה בודדים שעוד הספיקו
להביט למוות בעיניים. התחלתי למלא אוויר בריאותיי המיוסרות
מהריצה ו...
תופת. זו המילה היחידה שיכולה לתאר את מה שקרה באותו הרגע. אש
והדף ורסיסים העיפו אותי עשרה מטרים אחורה והשכיבו אותי על
הרצפה.עוד הספקתי לראות את אלכס וקובי עפים איתי מטה. חלקיק
שניה אחרי זה שמעתי את שאגת הפיצוץ. אוזניי פעמו מכאב בעודי
מתגלגל על הרצפה באינסטינקט. המשכתי לשכב למשך עוד שניה בטרם
התרוממתי על רגליי, מביט סביב, שומע צלצולים, מרגיש סחרחר,
יותר מדי נפילות סמוכות זו לזו. הבטתי סביב במן ניתוק כזה של
הלם, מבחין בקובי ואלכס מתאוששים, נעמדים על רגליהם. המשכתי
להביט סביבי, רואה את ממדי התופת, שומע את צרחות הייסורים של
פצועים ופצועות, איך כל אחד מהם נזכר פתאום באמא. כמה מטרים
ממני התפתלה על הכביש בזעקות שבר בלונדינית אחת כשרסיסים
ממלאים את רגליה והיא מדממת מצווארה. לקח לי שניה כדי להתעורר
מההלם ולרוץ אליה. ירדתי על ברכיי לידה, מרגיש בכאב חד ברגלי
השמאלית כשאני מכופף אותה, וכשנשענתי על יד ימין גם שורש כף
ידי התלונן. סובבתי אותה בעדינות, פניה היפיפיות היו ללא פגע
אך מעוותות מכאב. כמעט ונפלתי כשראיתי את ידה הימנית, היד
הסתיימה קצת מעל המפרק, ודיממה בחוזקה. מהמעט שלמדתי בצבא על
עזרה ראשונה ידעתי שצריך לשים לה חוסם עורקים, ובמהירות.
ניסיתי לקרוא לקובי ואלכס בקול ניחר אבל לא ממש הצלחתי לצעוק.
להפתעתי הרבה הם פשוט הופיעו בריצה מאחורי. גם הם ירדו על
ברכיהם, והתחלנו שלושתנו לטפל בנערה שהחלה לצרוח מכאבים,
קורעים את חולצותינו הקרועות גם ככה וחובשים את פצעיה. קובי
הכין חוסם עורקים. במשך הדקות הספורות שטיפלנו בה לא יכולתי
להסיר את מבטי מידה הקטועה, ולבסוף קמתי והתחלתי לחפש את כף
ידה החסרה. התחלתי מדדה סביב השלושה מחפש בסביבה הקרובה אל
מקום נפילתה. "מה לעזאזל אתה עושה" שאל אותי אלכס, מסתכל עליי
כמו על אחד שנפל מהירח. "היד" זה כל מה שיכולתי לומר ולאחר עוד
כמה שניות של חיפושים סימנתי להם להישאר ולטפל בה. והתחלתי
להסתובב באתר הפיגוע מתקדם לעבר מוקד הפיצוץ, ולחפש את היד
שלה. רצתי ממקום אחד למשנהו בין שלוליות של דם, מזיז פצוע אחר
פצוע, גוויה אחר גוויה אטום להכל חוץ מההחלטה האובססיבית להציל
את היד של אותה בחורה. חיפשתי אפילו בין השאריות של חמיד אבל
ללא הועיל. הגעתי שוב קרוב לאלכס וקובי, מתרחק הפעם ממוקד
הפיצוץ. סירנות החלו להישמע וידעתי שאם החובשים מגיעים אל
הבחורה לפניי ומפנים אותה, היא מאבדת את ידה. מעדתי, נתקל באחד
הפצועים, ונפלתי, גופי פוגע בפעם השלישית באותו היום בקרקע.
כשהתאפסתי, הבנתי שאני מסתכל על כף יד שנמצאת מתחת למכונית
אדומה. הושטתי יד כואבת ואחזתי בה. התרוממתי, מביט במכונית
המוכרת - ב"סקודה" המוכרת של אלכס. הסתכלתי על הפצוע שהמעיד
אותי. כן כן, משה האיום בכבודו ובעצמו, פצוע ומדמם. זעם הציף
אותי, זעם מעבר לכל דמיון, וכמו שידעתי שאני חייב להציל את ידה
של הבחורה המסכנה הזו, ידעתי שאסור שמשה ישרוד את הפיצוץ הזה.
אמבולנסים ומשטרות החלו נשפכים לתוך האיזור, רצתי חזרה אל קובי
ואלכס שבינתיים סיימו לחבוש את הבחורה, והנחתי את כף היד
שנמצאה על חזה, מלמלתי לקובי שיישאר עם הבחורה וישגיח עליה,
ומשכתי את אלכס איתי. הוא קצת התנגד אבל בסוף בא. הראיתי לו את
משה האיום, פרצופו, שהיה מעוות מכאב וממראות הפיגוע הפך להיות
מעוות מזעם. תיארתי לעצמי שהוא משקף את פרצופי שלי. הוא הביט
בי ואמר "זה לא יהיה צודק אם אפילו חובש אחד יבזבז עליו
אנרגיה" הנהנתי בראשי, מעכל לאט לאט את גודל הפשע שאנחנו
הולכים לבצע. ללא שהיות מיותרות תפסנו את משה האיום והמדמם
והתחלנו לגרור אותו לעבר הסמטא הקרובה ביותר, הוא היה חצי
מעולף ולא ממש התנגד. עם הבלגן ששרר שם אף אחד לא שם לב, ומי
שכן שם לב היה בטוח שאנחנו מפנים פצוע. כשהגענו לסמטא הרגל
השמאלית שלי כבר צרחה מכאבים, אני מניח שגם לאלכס כאב כי הוא
עצר ביחד איתי לנוח. הטלנו את משה המדמם על הרצפה ונשמנו למשך
דקה.
"שבת שלום! שבת שלום!" צעק הקבצן המוכר, כמעט וגורם לי להתעלף
כשהוא יוצא מהסמטא ומסתכל עליי במבט מאשים. השבתי לו מבט שווה
נפש, ידעתי מה אני עושה, רק לא היה לי איכפת. "שבת שלום! שבת
שלום!" הוא המשיך ללכת צועק בקול את סיסמתו. אחרי זה פשוט
תפסנו את משה בבגדים וגררנו אותו לעומק הסמטאות של ת"א.
כשהחלטנו שאנחנו מספיק עמוק בין הסמטאות עצרנו. היינו ליד
ערימת גרוטאות ופחים. זרקנו את משה האיום בצד, שידמם לו.
והתיישבנו. השעה הייתה 2:30. שתקנו ככה, מבינים לאט לאט מה
עשינו. לא הצלחתי להרגיש חרטה אבל לאט לאט, ככל שהדקות נקפו
החלו ספקות להתגנב לליבי. הסתכלתי על אלכס וזיהיתי גם אצלו את
אובדן הנחישות. רציתי לומר משהו כשמאחד הבתים החל לבקוע קולה
של מיקי חיימוביץ' מדווחת על האירוע. "לפחות 17 הרוגים ועשרות
פצועים..." דיווח קולה. השעה הייתה 2:50 וכל היסוס נקבר תחת
המספר הזה, 17. הנחישות חזרה לליבי ולפניו של אלכס. התחלתי
לחשוב על הבחורה שטיפלנו בה, קיוויתי שקובי איתה ושהיא בסדר,
התחלתי אפילו לחייך כשחשבתי עליה עם שתי ידיים שלמות, בריאה
ומחייכת. בשלוש ורבע דיווחו על פיגוע נוסף. הפעם הם השתכללו,
מתאבד בחדר המיון של איכילוב. ליבי קפא. קובי אגב, נפצע קשה,
הבחורה נהרגה בפיצוץ השני, קראו לה ענבל.
הסתכלתי על משה, הוא נשם בחולשה והביט בי מביט בו, אני לא יודע
אם הוא ידע מה קורה אבל החזרתי לו מבט. הבטתי בו ככה עד שהוא
הפסיק לנשום. השעה הייתה ארבע ועשרים. הבחנתי בקופסת סיגריות
L&M לייט מבצבצת מהכיס של משה והייתי חייב, את הגמילה דחיתי
לפעם אחרת. "אפשר אחת אחי" שאלתי את משה בציניות, כשאלכס מסתכל
עליי בתדהמה. גם רוצח וגם שודד גוויות אמרתי לעצמי. הוצאתי
מהכיס שלו את החבילה המוכתמת בדם ושלפתי משם את הסיגריה עם הכי
פחות דם ומצית. הדלקתי אותה, מוציא עשן אדמדם מפי. התיישבתי
חזרה על אחת מקופסאות העץ שהיו שם, מעשן לאיטי את הסיגריה.
נרגע.
"כדאי שנעוף" אמר לי אלכס...
5/2002
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.