קרחת. זה הדבר הראשון שחשבתי עליו שנכנסתי למקלחת באותו ערב.
הבטתי בשיער הפזור על פני, ואמרתי לעצמי: היום, אני מוכרחה
לעשות קרחת.
לאורך כל השנים השיער שלי מעצבן אותי. זה התחיל בגיל שבע או
שמונה. אמא החליטה, לאחר כמה מאבקים כושלים עם השיער הארוך
ומלא הקשרים שלי, לספר אותי. כמובן, התנגדתי. איזה מן ילדה
בכיתה ג' תרצה לספר את מחלפות שיערה הארוך (הקצוות המפוצלים
כבר יותר ארוכים מהשיער), החלק (נכון... כל כך חלק שמרוב קשרים
כבר לא רואים את החלקות שלו) ובאופן כללי, המדהים שלה (אין בן
אדם אחד במשפחה שלא אמר לי כבר להסתפר). בכל אופן, עם אמא לא
הסתפרתי, עד שהגיעה שכנה זדונית אחת, ובמילותיה המתוקות ("הנה,
תראי, גם נועה מסתפרת...") ובמספריה החדות גזרה את השיער. אוי,
כמה בכי ונהי היו שם באותו יום. בכיתי בשביל כל הילדות ארוכות
השיער שאילצו אותן (במזיד ובזדון) להסתפר. עוד באותו יום
החלטתי, שגם אם נועה תסתפר עוד שלושים פעם, אני את השיער לא
גוזרת. ואכן, עברו שנים, ועד גיל 10 אמא לא הצליחה להוריד לי
קצוות. בכל האירועים תלתלתי, החלקתי, שיפצתי ומרקתי את השיער.
הוא נשר וגדל, וצמח עוד ועוד. אבל באותו יום במקלחת, הבנתי
שאני לא אוהבת אותו כל כך. נזכרתי שבכל פעם שתלתלתי, החלקתי
וכו', הוא תמיד נכנס לי לעיניים, אז לא יכולתי ללכת פזור, ואם
לא פזור, אז מה זה שווה?  ובעצם, גם ביומיום הוא תמיד הציק לי.
אלף, הוא תמיד היה אסוף במין קוקו מוזר כזה, שמלא שוונצים
מגעילים כאלה יוצאים מאזור הקרקפת. ותמיד כשהייתי הולכת עם
שיער פזור, הוא נראה כמין מסגרת-שלא-מתאימה-לפנים. משהו שרק
אני יכולתי לראות (כל השאר אמרו שזה יפה).
החלטתי לפתור את כל הבעיות האלה. הוצאתי את מכונת הגילוח מתוך
הארון. פתאום חשבתי: ומה יגידו בכיתה? בבית ספר?  בעולם? ילדה
עם קרחת?? זה לחלוטין לא מסתדר. ואם הם לא יקבלו את זה טוב?
האם אהיה מנודה לכל החיים שלי? אני אהיה מהמכוערות האלה
שיושבות בצד כשכולם על הדשא ואוכלות לבד את הסנדוויץ' המגעיל
שאמא שלחה להן? אההההההההה!! לא! אני לא יכולה לתת לעצמי להיות
מנודה לחיי נצח! בשום פנים ואופן לא! נפניתי הצידה, להחזיר את
מכונת הגילוח, כשלפתע קול בי אמר: מה ? את עושה כל מה שהחברה
תכתיב לך? האם את נכנעת למגבלות הרגשיות של החברה?  האם בגלל
שהם לא יכולים לקבל קרחת לא תעשי אותה?! יחי שנייד אוקנור! יחי
הקרחת!
ואז, הסתכלתי על דמותי במראה. דקה אחת דומיה על שיער שעומד
להיחתך ולהיגזז ברשעות, בגלל הדפיקויות הרגשיות שלי לגבי שיער
(תמיד הייתי מאוד סנטימנטלית). ובעצם, לא מדובר רק בקרחת,
נכון? הלוא, מדובר על איבוד תמימות באיזשהו אופן. אני כבר לא
הילדה הקטנה שהלכה לפורים עם שתי צמות לפני שנתיים. כבר לא
הילדונת החמודה שהייתה מפזרת את השיער בכל פעם שהיינו הולכים
לסבתא. אני אהיה ילדה גדולה, חזקה וקשוחה, עם חזות רצינית,
ואפילו גברית משהו.
ואם אני אשתנה? אם פתאום יהיה לי מן אופי כזה מגעיל ואף אחד לא
יאהב אותי? האם אהיה עדיין אני אחרי איבוד
השיער-תמימות-חברתיות או מה שלא יהיה?
ופתאום ידעתי. לא. אני לא אשתנה. וגם אם לא אוהב את זה, השיער
יגדל חזרה. אני משתנה בחיים. אני דינמית. ואם אני מוכנה, אני
אלך עם זה עד הסוף.
לקחתי את מכונת הגילוח, והתחלתי. גחנתי  מעל הפח והצמדתי את
המכונה אל עורפי... כשנפניתי להביט שוב במראה, היו עדיין
שערות, אבל פס אחד, מגולח היטב באמצע הראש. מכאן, כבר לא הייתה
דרך חזרה. גילחתי עוד ועוד פסים, כשאחרי כל אחד אני מפסיקה
לרגע ומסתכלת במראה... כשסיימתי לגמרי, ולא היו עוד פסי שיער
שחור, הראש היה גלוח ולבנבן, נתקפתי בחילה. האם זאת אני?
אלוהים, לא האמנתי. האם אני גלוחת הראש, הנבטת אלי בעיניים
מלאות בדמעות במראה? לרגע עברה בי מחשבה שאני חולמת. אבל ידעתי
שלא. זה היה מפחיד משהו. קצת הזוי, לראות את עצמך פתאום, ככה,
בלי שיער בכלל.
זה מכוער? לא ידעתי. זה מפחיד? לא היה לי מושג. בידיים רועדות
הכנסתי כל השערות הנותרות לפח, והתכוונתי ללכת להראות לאמא
ואבא. ואז הסתכלתי שוב. קרחת.
לא נורא, שמעתי בי קול, גם זה יעבור.