זה קרה לפני פחות משבוע. עמדתי במרכז שוק לילה צבעוני והומה,
עם כוס יין חם ביד וחיוך מטופש, כשמסביבי 2- מעלות.
"פסטיבל השנה החדשה" קוראים לזה בליאז' (בלגיה). מסורת של מאות
שנים שמתקיימת בכל חודש דצמבר, וכמו יין טוב, רק משתבחת עם
הזמן.
גם בעוד 100 שנים, אם תבואו לפה, תמצאו את מישל הקוקסינל מדוכן
היינות החמים, רוכן על אחד הלקוחות, את סבסטיאן השתיין מתעקש
לשים מוסיקת שנות ה-70' בדוכן הנקניקים שלו, ואת עימנואל היפה
שעושה חרא של קרפ אבל את מי זה מעניין כשהיא כל כך יפה.
אולי לא יקראו להם מישל, סבסטיאן או עימנואל אבל הם יהיו פה,
ואיתם המוסיקה, האנשים, הריחות והצבעים, האלכוהול, האוכל, השלג
הלבן, ניחוח הסיגרים והצרפתית באויר.
מאוחר יותר, בלילה, במיטה לא שלי, חשבתי שזה דווקא קצת עצוב.
שכן אם ההערכה שלי נכונה ובאמת הייתי רועה צאן בגילגול הקודם
(ולא דולפין כמו שלרוב אני מקווה לחשוב שהייתי), אזי כעת הייתי
אמור להגמל מהצורך הבלתי-פוסק הזה לבצע מניפולציות על
הבדידות.
ואולם זה לא נגמר. לעיתים נדמה לי שזה אפילו מחמיר. האירופאים
אלופים בזה ואני, כמו תלמיד חכם, צופה ומקיים ולמרות הכל
מתייחס לעניין בספקנות, שלא לומר, בזילזול.
עוד כוסית יין חם עם טוויסט של ריבת ערמונים, עוד קצת אידית
פיאף ברקע, עוד חיוך קטן בזוית הפה, והנה הרגליים כבר זזות
מעצמן.
הישבן מכווץ היטב, העניים שופכות חום ואהבה, השפתיים מלחשות
כישופים, והידים מלטפות ברכות... ואולם האמת, לא מוותרת
בקלות.
על מי אני עובד? הרי תחושת אי השייכות היא שעוררה בי את הצורך
העמוק באינטימיות. וזו, ניתנת להשגה בקלות יחסית כשאתה בחור
צעיר ונעים מראה בעיירה אירופאית קטנה. לא כל שכן כאשר שפר
עליך מזלך ואלוהים ברא אותך קוסמוג'נדרי.
קראו לו כריסטוף. הוא חבר טוב של מישל ומפעם לפעם הם עושים
עסקים. הוא מגיע בכל שנה לפסטיבל של ליאז' מהמבורג, עיר
הולדתו.
לא גבוה ולא נמוך, שערות זהב ועייני תכלת. שפתיים בסרניות, גוף
חלק ומעוצב להפליא, חיוך של מיליון דולר, וריח מתקתק שמורכב
מנגיעות קלות של אלכוהול, סמים ואו דו טואלט של רוברטו
בוטרייאני. (מגה-מעצב שעושה לביתו במילאנו)
בבוקר הוא הביא למיטה מיץ תפוזים סחוט טרי וצנים עם גבינת שמנת
רכה.

תחושת החיוניות ליוותה אותי לאורך שעות היום, עד ההתרסקות
שהגיע עם שקיעת החמה. שכבתי על הספה בדירה של דויד, ג'ק ברל
מתנגן ברקע, ואני עם כוסית פאסטיס ביד מעלעל בעיתון מהארץ.
בעמוד האחרון של 7 ימים היה כתוב שמרקורי בנסיגה ולכן כל מי
שנולד בירח שחור, יסבול בתקופה הקרובה מאי-נוחות קוסמית.
אולי בגלל זה בא לי להקיא? אולי אני בעצם לא אני לאחרונה? וזה
לא משנה אם זה גבר או אשה. למרות ההנאה הרגעית, בא לי להקיא.
ואפילו לא בא לי על ערב של קוק ורוסיות עם יונתן.
מה שכן בא לי הם הגעגועים. געגועים למקום שאף אחד לא רוצה
להתגעגע אליו. מה יש בארץ הזאת? מה יש בה בתל-אביב שהופך אותה
מגוחכת ומושא לכמיהה בבת-אחת?
אודי אומר שלא ניתן למדוד את זה בפרמטרים אבסולוטיים. אי אפשר
לשבת בלונדון ולומר ש"ציפורה" פתטית. שהביצה התל-אביבית נטולת
זכות קיום.
אולי הוא צודק. ואולי דווקא נקודת המבט המרוחקת-משהו הזאת,
היציאה מהקופסא, היא שמאפשרת לשיקולים קריטיים בתפיסת הצדק
והאמת לחדור לתודעה ולהשפיע על הניתוח הקוגניטיבי של המציאות
המחניקה הזאת? ואולי אם לא היו לנו נקודות התייחסות היינו
טפשים ומרוצים? ואולי זה עדיף?

לרגע חשתי כמו גיבור טרגי בסצנת פרידה פוזיטיבית. הרי ראיתי
כמעט את הכל, עשיתי הכל מכל וטעמתי יותר מהכל אז וואללה, אני
מוכן ללכת מפה. המחשבות הסופניות הובילו אותי למה שבן אמר
בישיבה האחרונה.
פעם בכמה ימים אנחנו מקיימים "ישיבה". שותים, מעשנים ומדברים
על החיים.
חיים שמחים ואמיתיים, זה נשמע פשוט לא? ואולי זה באמת פשוט?
ואולי היוממות הזאת, הסושי אצל היפנים מהחצר הפנימית שמול
הבית, הקניות בטסקו, הטיוב המסריח, העיתון מהארץ, הקפיצות
הקטנות ליבשת, הפקקים בהאנגר-ליין. אולי אלה החיים ולא יותר?
אולי אין שום דבר מעבר לזה?
בישיבה האחרונה בן אמר שהכי חשוב זה אמונה, ושאין כלום חוץ
מ"שמחות קטנות".
נראה לי שהוא צודק. הלוא כל אחד מאמין במשהו. אהבה, יצירה,
עבודה, הורים, אלכוהול וסמים, אלוהים ורופאים, תשוקה ונתינה,
אוכל וילדים.
וממה אנו חיים? מנצחונות, מרגעים של אושר, מהגשמה. "שמחות
קטנות".

את השוק בליאז' עזבתי שיכור, ועם טעם של עוד.
חזרתי ללונדון של רגע לפני הכריסטמס. הרחובות ריקים. קצת כמו
יום כיפור, רק שמפעם לפעם עוד עוברת מכונית. החלטתי לצאת
לסיבוב כי ההליכה עושה לי טוב. אלא שאז נזכרתי כמה אני מתגעגע
לאדמה, שזמן רב כל כך לא ראיתי.
כאחוז טירוף שבתי לדירה ושלפתי מהמגירה את כרטיס החירום שלי
לארץ.
במטוס, בדרך לתל-אביב, כשברקע שירים עבריים שבוקעים מהידית של
הכיסא (אני תמיד מוקסם ממה שזאת יודעת לעשות), עמית, הדיילת
המתוקה, חייכה אלי. ואז הבנתי. זה כל כך פשוט. אני צריך אהבה
חדשה.