השתיקה הבהירה הזו של הבוקר חלחלה בי שוב כשצלחתי את רחובות
העיר עם עלות השחר. חיוך ירח דקיק איבד את תפאורתו הכחולה כהה
והנוצצת. פסים סגולים, ורדרדים, תכולים ובסופם קו לבן דק, דק
מתפרצים לתוך הכחול כהה הזה, הנוצץ הזה ודוחקים אותו הלאה
ממני.

תוך שאני מדדה בין בדלי הסיגריות, לפיסות הנייר וכוסות קטנות
של "יטבתה" על המדרכה השחורה, אני צופה בתהליך המדהים הזה.
בלידה. לידה של יום חדש.

השמיים צבועים בתכלת בהיר, בהיר. העננים קיבלו שוב את צבעם
הלבן והם נשענים על אפרפרות שטוחה. השמיים מתמלאים בצבעים
רכים. אדמדם, כתום וצהבהב, זוהרים בתוך התכלת, הסגול והורוד
הצמריים.
צינה אוחזת בי, ורוח שעוברת בחטף מעבירה בי צמרמורת.

ואז בשתיקה הזאת, אני נזכרת בשתיקה שלנו. בשפתינו הבלתי
מילולית, זו שגיבשנו לעצמנו אחרי שנישקת אותי. אחרי שהצמדת
אותי אליך בחזקה, ידייך סבבו סביב מותניי ולחצו חלציך אל שלי.
אחרי ששפתיך הדשנות כיסו את שפתיי המשתוקקות לכל גופך ולשונך
חדרה לפרטיות פי, הלהיטה וערערה, באחת, את השקט שגופי ונפשי
היו שרויים בו. טעם הדבש המתקתק זורם בעורקיי, ממריץ את
האנדרנלין בגופי המתעורר לחיים.

משהשחר החל להתפוגג והשמש ניצבה גדולה וצורבת בשמיים, נגמרת
השתיקה הכל-כך מרטיטה. את מקומה תופסת שתיקה אחרת, עצובה,
מחניקה, גדולה וצורבת כשמש בצהריי יומי, בדיוק כאשר קול נשי
מנומנם עונה לי מצדו השני של זה הנחשק.

עכשיו אני מתקפלת לתוך עצמי וכל הצהוב, הסגול, הכתום והאדמדם
הופכים אט, אט לדמעות. דמעות הזולגות ומתנפצות על גופי הלוהט
ומקררות אותו. דמעות שאני מחכה שיהפכו לכוכבים נוצצים, שיגיע
הלילה ויכסה, כך שאוכל להתחבא בין צלליו.