ילד תמים, קטן ומקסים,
תוהה על תכלית עולם.
למה כל כך הרבה אנשים נלחמים,
שורפים בדם את נשמתם?

למה הילד מאחורי הגדר,
לא נקרא שכן אלא אויב?
למה במקום יונה ועלה זית
מגיע רק העורב?

ואמא עומדת במטבח,
מקשיבה לבנה המוצלח.
משיבה לשאלותיו תשובות
מכל מיני סוגים של מקורות.

ילדי הקט, הס לך.
תנוח בקרבך נפשך.
ישנם אנשים,
שעוד בהיותם ילדים,
לא הרגישו את חום אמם.

לא גדלו עם הורים שיתמכו בם,
לא הבינו מה זה להיות בן אדם.
לבם קר כקרח, וידיהם הרסניות.
ולכן את חייהם הקדישו למלחמות.

לא הייתה להם ילדות מלאה בכל טוב,
לא הייתה שמש שמחה, רק ירח עצוב.
הרגש המתוק, לא טפטף עליהם.
רק כעס ושנאה, חיממו את ימיהם.

והילד הקטן, ממשיך ושואל-
אמא, אבל למה במדינת ישראל?
למה דווקא כאן, מול ביתינו היפה,
הקיפו בגדר דוקרנית את השדה?

ואמא עונה, לבנה המופלא.
כי אנשים חסרי לב נלחמים במדינה.
את כעס לבם ושנאת החינם,
לא על אבן ועץ ישחררו בעולם.

הכעס חונק והשנאה שורפת,
ממציאים להם תירוץ להילחם.
"האדמה היא שלנו, היא אדמת מולדת,
ואם לא נקבלה, דמכם בראשכם"

ופתאם צלצול הטלפון מזניק את אמא יקרה,
והיא בשמחה רבה עונה.
ולרגע אחד דמה נעצר,
היא החוירה למשמע אזנה.

דמעות זלגו מעיניה היפות,
ובנה המושלם מביט בה, ובראשו שאלות.
אך הבן לא ישאל, כי המראה מאוד מוזר.
למה אמא בוכה?
איזה עולם אכזר.

והבן הקטן, שואל את אמו,
אמא, הגידי לי, אבא שלי איפה?

ואמא, עכשיו עם דמעות זולגות מעיניה,
מוחה באצבעות רכות על לחייה.
והיא עונה בקול שבור, לבנה הנאהב,
אביך...אביך עזב...

הבן לא מבין, הוא לא יודע מה היא אמרה,
הוא שואל שוב, אך היא כבר לא עונה.
הבכי שוטף את גרונה, והיא פונה לחדרה.

וסבא וסבתא והדודה והדוד, מגיעים חיש לביתה.
את הילד לוקחים לצד, ומסבירים לו שאמו עצובה.
והוא שואל מה הסיבה, אך לענות אף אחד לא יודע.
והם נשארים עומדים כאילמים, ובמחשבות, הילד שוקע.

ואמא, לא נרגעה. את דמעותיה אמנם היא ניגבה.
אך קולה שבור, ועיניה אדומות, ועצב על כל פרצופה.
היא אוזרת אומץ, וקוראת לבנה, מתחזקת למראה ילדה.
ובשקט בשקט, כמעט בלחישה, היא מחליטה לענות לו תשובה.

בני האהוב, בני היקר, תדע לך שהעולם רע ומר.
כשתגדל, תצטרך לעבוד כמו חמור, על פת לחמך להזיע.
ולמרות שרבים הם חלומותיך, רחוק אתה לא תגיע.
אתה תכיר אנשים, מכל מיני מקומות.
תכיר חברים, וגם חברות.
אך תדע לך, בני יקירי, שאתה מיוחד בן מיוחדים.
אתה מגזע היהודים.
ולמרות שתצטרך לסבול המון בחיים,
תלמד כלל ברזל, בעולם של רוצחים.
אבא עכשיו ישן, הוא עייף מכל התלאות שעבר.
אז בני יקירי, שמור על השקט, ותהיה בן נהדר.
אבא הלך למקום מיוחד, מקום שבו רק ישנים.
הוא יקום יום אחד, זה יקח לו זמן, לפחות כמה שנים.
אך אתה תחכה לו, ובכל יום תזכור, שאנחנו מגזע היהודים.
ויהודים, הם אנשים מיוחדים. הם לעולם לא מתים. רק ישנים.
ובבוא העת, הם יקומו ממיטתם, מיטה עמוקה של עפר.
וכשהם יקומו, העולם כבר לא יהיה אכזר, ואתה תהיה מאושר.
אז בני יקירי, חמדת לבבי, זכור את כלל הברזל.
תמיד תהיה אוהב ושמח, ותמיד רק עוזר וחומל.
בעולם אכזר, וכל כך קשה, התקווה לטוב, היא המרפא.