אז החיים הם לא בדיוק מה שהבטיחו לי. נכון. ככה זה.
אני חלמתי על גוף של דוגמנית, ציצי זקוף, שיער חלק שופע,
שיניים לבנות מבריקות (ומסנוורות כמובן), כסף, בית עם בריכה,
וכמעט שכחתי - הצלחה מסחררת עם בני המין השני. אז גוף של
דוגמנית כבר אפשר למחוק מהרשימה כי אני לא רזה ולעולם לא אהיה,
שיער חלק יש לי רק אחרי שעושים לי פן במספרה, הבנתי שאם אני
רוצה בית עם בריכה אני צריכה לעשות סיור בקיסריה, וציצי... יש
לי. וזה בערך הדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד על הציצי שלי. כי
למרות שהוא קיים, והוא לא נחבא אל הכלים, הוא לא בדיוק הציצי
הזקוף והשובבי שחלמתי עליו. אבל זה בסדר. אני כבר חיה איתו
הרבה שנים, אז אני מניחה שפשוט התרגלנו אחד לשני... (או
לשניים).
באשר להצלחה מסחררת עם בני המין השני, ובכן זה כבר סיפור אחר
לגמרי. כי, גבירותיי ורבותיי, קר שם בחוץ. נכון שלרובכם ההצהרה
האחרונה שלי לא בדיוק באה כשוק גדול וסביר שלא תרוצו לבדוק מתי
בדיוק זה התפרסם בעיתון, אך יש כאלה מבינינו שבשלב הזה יגלגלו
את עיניהם ויגידו שהם לא מבינים על מה לכל הרוחות אני מדברת.
כן, גברת, את עם הטבעת נישואים, אני מדברת אליך. וכן,
בחורצ'יק, אתה עם החברה הצמודה כבר 3 שנים, גם אליך אני פונה.
אמנם אתם נמנים על בני המזל, שאיכשהו הצליחו לשרוד את הקור
המקפיא שיש שם בחוץ (ואתם נהנים ממזג-אוויר טרופי ונעים משהו),
אך רבים וטובים מאיתנו נפלו בקרב. רבים וטובים מאיתנו מצאו
שקשה מאוד למצוא בני-זוג הולמים לעבור איתם את החורף הקר הזה,
ולאחר שניסו את המסיבות, הפאבים, בתי-הקפה, בתי-הקולנוע, ובתי
החברים, מצאו את עצמם באתרי הכרויות. ופה, גבירותיי ורבותיי,
קבור הכלב. כי גם אני, בדומה לכל אותם אנשים בודדים המסתובבים
בעולם בתקווה למצוא מישהו לחלוק איתו את חייהם, מצאתי את עצמי
באתר הכרויות. וכשמצאתי את עצמי שם שאלתי את עצמי את אותה שאלה
ששאלו את עצמם הרבה אנשים לפניי - איך זה קרה דווקא לי?
ובכן, זאת באמת שאלה טובה להציג לעצמי. לצערי, אין לי תשובות
ברורות לספק. הייתי יכולה להגיד שזה בגלל שהיום יש פריצות
נוראית בערכי המוסר, הייתי יכולה להגיד שזה בגלל שהיום גבר לא
צריך להתחתן עם החברה שלו כדי שהיא תשכב איתו (כי היא תעשה את
זה עוד הרבה קודם), הייתי יכולה להגיד שזה בגלל שיש תחרות על
כל גבר נורמאלי שעוד נשאר, אבל אני בטוחה שאת כל ההסברים האלה
כבר שמעתם בהזדמנות כאת או אחרת, אז למה להלאות אתכם בזה שוב?
אם כן, מצאתי את עצמי מחטטת בפצעי העבר, מעלה מהאוב חברים
לשעבר (ואומרת לעצמי שזה רק עניין של זמן עד שיהיה לי שוב חבר,
כי עובדה שכבר היו לי כמה), ותוהה איך בדיוק התגלגלו החיים שלי
לנקודה הזאת. מצאתי שאין תשובות מניחות את הדעת. אני יפה,
חכמה, חוש הומור בריא, משכילה, חמודה, חברותית, וכו'. ובכל זאת
אני לבד. למה? לא ברור. שאלתי את עצמי איך זה שלבחורה הכי
מגעילה מהשכבה שלי יש כבר שני ילדים (!) ואיך זה שהטיפשה עם
השיער שנראה תמיד כאילו הוא מגוהץ יש טבעת נישואים על האצבע
(מישהו התחתן איתה אבל לי אין חבר?!). ועדיין התשובה סירבה
לבוא. בשלב הזה החלטתי שדי לייאוש ועליי להרים את הראש ולא את
הידיים, וכך מצאתי את עצמי גולשת בעוד אתר הכרות, ועוד אחד,
ועוד אחד, ובסופו של דבר (אחרי שניסיתי להתחמק מזה בתירוצים
כמו "האינטרנט שלי לא עובד היום משום מה", ו"שכחתי, אני ארשם
מחר") החלטתי על אתר אחד ונרשמתי. אבוי לבושה.
מראש החלטתי לפרסם את התמונה שלי באתר, בהתבסס על האמונה שמי
שפונה אליי כבר ראה את התמונה, כך שאם הוא קרא את הכרטיס שלי
ובכל זאת פנה אליי, כנראה שאני באמת נראית לו. לאחר שהחלטתי על
איזה תמונה לפרסם (זאת שכמובן מציגה אותי הכי טוב שאפשר)
וסיימתי למלות את כל הפרטים שלי - גיל, מוצא, רמת השכלה, צבע
עיניים, צבע שיער, מבנה גוף (מממ... ללכת על הממוצע בינוני או
האתלטי?) וכו', התפניתי לשלב של השאלות הפתוחות. שכה יהיה לי
טוב, לרגע התחלתי להרגיש כמו בבחינת בגרות. רק חסר שהיו דורשים
ממני לנמק ולהציג דוגמאות. כאן הם רצו לדעת את מי הייתי רוצה
לפגוש (בראד פיט לא נחשב כתשובה), מה הפגישה הראשונה המושלמת
לדעתי (זאת שבסופה הוא יכריז שמצא את אהבת חייו וישלוף טבעת
שבמקרה הוא הכין מראש), ומה מערכת היחסים האידיאלית לדעתי
(וכאן עצרתי לחשוב ולתהות, האם יש כזה דבר בכלל? ואחרי שכמובן
הגעתי למסקנה שאין כזה דבר ולא הצלחתי לחשוב על משהו שנון
להגיד, פשוט שלפתי ספר שירים ישן שיש ברשותי וציטטתי מתוכו
איזה פואמה קצרצרה שעוסקת בדיוק בנושא המדובר). וכך זה התחיל.
עכשיו הייתי רשומה באופן רשמי באתר הכרויות, ולא הייתה דרך
חזרה. טוב, כמובן שהייתה, אבל אני החלטתי לדבוק בהחלטתי האמיצה
וללכת עם זה עד הסוף (המר, מסתבר).
בתחילת דרכי ההתלהבות הייתה גדולה, ומיהרתי לספר לכל מי שרק
היה מוכן לשמוע שאני רשומה לאתר הכרויות ואני בטוחה שמפה תבוא
לי הגאולה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להיות סבלנית כי דברים כאלה
לא קורים בין לילה, ואם חיכיתי 25 שנה לנסיך שלי אני יכולה
לחכות עוד קצת. אז חיכיתי. וחיכיתי. נסיך לא בא, אבל הרבה
צפרדעים רצו שאני אנשק אותם.
נאמנה להחלטתי המקורית, החלטתי להמשיך הלאה בדרכי החתחתים.
ההתחלה הייתה קצת צולעת, אני חייבת להודות. אך אחרי מספר ימים
של שהיה אין סופית באתר (כל חצי שעה בדקתי אם יש לי הודעה
חדשה) ראיתי, לרווחתי הרבה, כי יש סימן של מעטפה קטנה שמציין
שיש לי הודעה חדשה. וכך זה התחיל. סימנים של מעטפות מהבהבות
היו לרגעי השיא של ימיי (עלוב, אני מודה). עם כל סימן מהבהב
מיהרתי לבדוק מי השולח המסתורי והאם, במקרה, נסיך חלומותיי סוף
סוף מצא אותי. אך הנסיך שלי לא מיהר לבוא (בטח הוא תקוע בפקק
אין-סופי באיילון, ועוד מעט הוא יגיע הביתה, יכנס לאתר, ומיד
כשיראה את הכרטיס שלי הוא ידע שאני האחת שלה חיכה כל חייו).
למרות שבהתחלה עוד הייתי אופטימית וחזקה באמונתי שמי שמגיע
לאתרי הכרויות באמת רוצה קשר רציני ואמיתי, תקוותיי התבדו עד
מהרה. מהר מאוד התברר לי שהמצב כאן לא הרבה יותר טוב מהמצב
בחוץ. גם כאן אורבים זאבים למיניהם, מחכים בפינות אפלות לבנות
תמימות כמוני, על-מנת לפתותן למאורתם החשוכה. אוקיי, אולי קצת
נסחפתי. אבל האמת היא שנתקלתי בלא מעט שחשבו שאם אני בלונדינית
אז אני בטח פרועה, ואם בתמונה ששמתי באתר אני לובשת גופיה עם
טיפת מחשוף אני בטח מחפשת לעשות חיים. החלטתי לפתח עור של פיל,
ולהעמיד כל אחד ואחד מהם על טעותם. לא, אמרתי לראשון ששאל, אני
לא רוצה לספר לך מתי לאחרונה יצא לי לפתות גבר, ולא, אמרתי
לשני ששאל, אני לא מתכוונת להשתולל מול המצלמה במסנג'ר שלך. זה
לא הקשר שאני מחפשת, אמרתי לזה שסיפר לי שהוא בתול ולא ממש בשל
לקשר, אלא מחפש מישהי סבלנית שתלמד אותו איך להיות גבר אמיתי.
אך שיא השיאים היה כשקבעתי דייט עם אחד, והאדון פשוט לא הגיע.
אחרי חצי שעה של שוטטות חסרת מעש מול בית-הקפה שבו קבענו
להיפגש (מרגישה מושפלת עד עמקי נשמתי), החלטתי שיש גבול לכל
תעלול והלכתי הביתה.
אחר כך החלטתי שדי. נמאס לי. שוברים את הכלים ולא משחקים. לא
רוצה חבר, לא רוצה לצאת עם גברים, רוצה להיות לבד לכל חיי, וכך
יחסכו ממני כל הצרות האלו. אולי אני פשוט לא בנויה לקשר,
חשבתי. אולי אני לא מאלה שמתחתנים. אולי זה לא כתוב בכוכבים
בשבילי. אולי לגורל יש תוכניות אחרות בשבילי, וחתונה וילדים זה
פשוט לא חלק מהתוכנית. אולי אני מרחיקה גברים ממני בכוונה.
אולי אני לא באמת רוצה שיתחילו איתי. אולי אני מפחדת. כל כך
הרבה מחשבות עברו לי בראש עד שבסוף חטפתי סחרחורת, שלא לדבר על
כאב ראש איום.
ניסיתי לחשוב על הנקודה שבה הכל השתבש, באיזה נקודה בזמן משהו
התקלקל לי בחיים. התשובה לא איחרה לבוא, כי היא תמיד הייתה שם
ואני ידעתי בדיוק מתי בחיים שלי הכל התחיל ללכת לכיוון הלא
נכון. זה היה אז, כשיצאתי עם ההוא, ששבר לי את הלב לכל כך הרבה
רסיסים שהייתי בטוחה שאני לעולם, אבל לעולם, לא אתגבר על זה.
זה היה אז כשהוא אמר שהוא לא אוהב אותי, שהלב שלי נשבר כל כך
חזק שאפשר היה לשמוע אותו. זה היה אז כשחשבתי שהכאב הנוראי
אף-פעם לא יפסיק, זה היה אז כשבכיתי ובכיתי, וחשבתי שאני אבכה
לנצח. אחרי שהכל נגמר איתו החלטתי שאני לעולם לא אעבור את זה
שוב. וגם אחרי שהפסקתי לבכות, ואחרי שהוא לא היה בראש שלי כל
הזמן יותר, ואחרי שהפסקתי לכעוס, ידעתי שמשהו השתנה בי. משהו
אבד לי.
אז זו הייתה הנקודה, ידעתי. זו הייתה הנקודה שבה הכל השתנה.
ועכשיו, ידעתי, הגיע הזמן להניח לזה ולהמשיך הלאה.
אני לא אשקר ואגיד שאני לא חושבת עליו לפעמים, כי אני כן. ואני
לא אגיד שזה לא מכאיב לי עדיין לפעמים לחשוב על איך שהוא
התנהג, כי זה כן. אבל זה נכון לגבי הרבה גברים שהכרתי . מצער
אותי לפעמים שזה נגמר בצורה כזאת או אחרת, לפעמים אני חושבת
שיכולתי להתנהג אחרת, לפעמים אני חושבת שגם הם יכלו להתנהג
אחרת. לפעמים אני חושבת הרבה דברים.
אני מאמינה שלכל סיר יש מכסה. חלק מוצאים את המכסה שלהם וחלק
לא. אבל בסופו של היום, כל מה שנותר לי לעשות הוא להאמין
ולקוות שגם לסיר, אפילו קצת עקום כמוני, יש מכסה שמתאים לו.