במשך חמש עשרה שנה גרתי בבית פרטי עם חצר גדולה, רעפים אדומים
וגדר לבנה בצפון ניו ג'רזי, מהיום שנולדתי עד יומיים לאחר יום
הולדתי ה-15. אז טסנו כולנו, הוריי, אחי ואני לישראל. בערך
חודש לפני, הריבים בבית נהיו בלתי נסבלים. אמא אמרה שנמאס לה,
שהיא לא מרגישה שם בבית ושזה לא פייר שהיא, עם תואר שני בהנדסת
חשמל תעבוד כמזכירה במשרד מסכן. אבא אמר שאי אפשר לחזור לארץ,
שמסוכן שם וחוץ מזה יש לו עבודה טובה פה ויש לנו בית יפה
"והילדים כבר התרגלו". אמא אמרה שנתרגל מחדש והיא רוצה לחזור
הביתה ואבא סתם מפחד וזה בכלל לא כמו מה שמראים בחדשות. עברו
שבועיים ואבא נשבר. סידרנו הכל וטסנו. אמא הייתה מאושרת לחזור
הביתה, אנחנו היינו, יותר מהכל, בהלם. מהחום, מהאובך הסמיך,
מהאנשים, מהשפה, מהכל. אבל אמא הייתה באקסטזה, כל יום לקחה
אותנו לראות מקומות מהילדות שלה וסתם אתרי תיירות ומספרת לנו
עליהם בהתרגשות. אבל השינוי הכי גדול, היה שהיא הפסיקה לקרוא
את מודעות האבל.

בבית, בניו ג'רזי, פעם בשבוע אמא הייתה נוסעת לאחד הרחובות
הקטנים והחשוכים בניו יורק והולכת לחנות של אייב. אייב נולד
בראשון לציון, בשם אברהם. כשהיה בן שלושים החליט שהוא רוצה
לבדוק מה זה החלום האמריקני הזה שכולם מדברים עליו, עזב הכל
וטס לניו יורק. הוא ניסה לשחק, לכתוב, ללמוד, לצייר, לשיר וכל
דבר אחר שיכול היה לחשוב עליו. כשהכל נכשל החליט לפתוח מכולת.
בהתחלה ניסה להכחיש כל קשר למוצאו הישראלי, קרא לעצמו אייב,
דיבר רק באנגלית ואפילו אימץ לעצמו מבטא ניו יורקי, שלמרות כל
מאמציו, עדיין נשמע ישראלי מדי פעם, במיוחד במילים הגדולות.
במשך חמש שנים דבק בזהות האמריקנית שלו, למרות התכיפות בה
נכנסו לחנותו אנשים וניסו לדבר איתו עברית וחיפשו מוצרים
ישראליים. הוא רק היה עונה "no Hebrew" ופונה לסדר את המדפים
בעצבנות. בסופו של דבר, נכנע כשהבין את הפוטנציאל הכלכלי שיש
לישראלים.
פעם בשבוע, הייתה נוסעת אמא לחנות של אייב וקונה מעריב. הייתה
נשארת גם לפעמים לקשקש קצת בעברית עם אייב והישראלים האחרים
שבאו לחנות ולפעמים הייתה קונה במבה או מקופלת. היא תמיד אמרה
שזה בשבילנו ואז חיסלה לנו כמעט את הכל.
כשהייתה חוזרת, הייתה מתיישבת בסלון, במרכז הספה הגדולה, גופה
מתנדנד אחורה וקדימה וקוראת את מודעות האבל. תמיד הייתי צוחקת
עליה שהיא כמו אישה זקנה שבודקת מי מהחברים שלה לא יבוא לשחק
ברידג' השבוע. היא אמרה שככה זה והמשיכה לקרוא.

כשאמא הייתה בהריון איתנו, מיכאל ואני, היא התעקשה שהילדים
יידעו גם עברית. אבא אמר שאולי עדיף שלא, שלא יגידו משהו
בעברית בטעות בזמן לא נכון, או במקום לא נכון. "עדיין יש
אנטישמים בעולם, רונה, גם פה" הוא היה אומר כל הזמן, גם אחרי
שנולדנו. אבל אמא אמרה שזה לא מתקבל על הדעת שהילדים ידברו
בשפה אחרת מהסבים שלהם ודודים שלהם. גם לזה אבא נכנע בסוף
ואנחנו למדנו עברית מהיום שנולדנו. האמת, שהיה נחמד שלמיכאל
ולי יש שפה משלנו שאף אחד אחר לא מבין, וחוצמזה זה גם הפך את
העלייה לארץ קלה יותר.

בשנה הראשונה בארץ, למדנו בעיקר על איזה אוטובוסים לא כדאי
לעלות, להיזהר מאנשים עם מעילים, לא להתרגש מהחיטוט של אנשים
זרים בתיקים שלנו, אבל הכי חשוב, למדנו לא לראות את החדשות. את
זה אבא לימד אותנו, הוא אמר שממילא זה הכל אותו דבר כל הזמן
ועדיף לנו שלא לדעת הכל בדיוק.

כעבור שנתיים, מיכאל התגייס לצבא, לחיל הים, וחצי שנה מאוחר
יותר, אני התגייסתי, לחיל החינוך. אמא הייתה גאה בשנינו, ואמרה
לנו לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים. אבא לא אמר כלום והיה בעיקר
מודאג. אבא לא התגייס לצבא, הוא עבר לאנגליה בגיל 10 ולארצות
הברית בגיל 19, והיה שרוי עדיין במנטליות אחרת, שהצבא זה
לבריונים שמתים והתקשה להבין את הרעיון של לתרום למדינה את
החיים של ילדים שלו. אמא לעומתו, שירתה, אמנם לא בתפקיד רם
דרג, אבל היא תמיד אמרה שזה גרם לה להרגיש "כאילו גם אני
חשובה, כאילו, גם בזכותי ניצחנו במלחמה."

זה היה שבוע אחרי שהשתחררתי מהצבא. נסעתי עם כמה חברים לאילת.
לקחתי את האוטו של אמא והיא לא התווכחה. ביום ראשון, היא נסעה
לעבודה עם חברה. החברה קנתה נעליים חדשות שהיא מאוד התרגשה מהן
ורצתה להראות לאמא שלי. באיילון, היא הסתובבה להביא את הנעליים
מהמושב האחורי ולא ראתה את השורה העומדת של מכוניות לפניה. אמא
צעקה לה אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא נתקעה בחיפושית קטנה
שעפה לנתיב השני וגרמה לתאונת שרשרת עם שניים עשר פצועים
ושלושה הרוגים. אחת מהם, הייתה אמא שלי.

בשבעה, אבא בכה ומלמל כל הזמן באנגלית, "זה לא היה קורה בניו
ג'רזי." מיכאל ואני שתקנו. לא היה נעים לנו להגיד שדברים כאלה
קורים שם כל הזמן, ושעדיף שזה קרה לאמא פה ולא שם. פה היא
הייתה מאושרת.

שנה אחר כך, אחרי שגם מיכאל השתחרר, אבא הודיע לנו שהוא חוזר
לניו ג'רזי ושהוא היה רוצה שנבוא איתו. אני, שהתחלתי כבר
ללמוד, אמרתי לו שאחרי סיום הלימודים אני אבוא לניו ג'רזי.
מיכאל אמר שהוא לא יכול לרדת מהארץ, בשביל אמא. הוא רב עם אבא,
הוא אמר שגם הוא לא צריך לנסוע ושאיך הוא יכול להיות כל כך
רחוק מהקבר של אמא ומהילדים שלהם? אבא אמר שזו רק אבן, שאמא לא
נמצאת שם, הוא אמר שהוא לא צריך שום דבר שיזכיר לו את אמא, כי
הוא גם ככה אף פעם לא יוכל לשכוח. הוא גם אמר שהוא לא רוצה
להיות רחוק מאיתנו, אבל קשה לו כל הזמן, עם החרדות האלה שבמקרה
נעבור ליד מחבל, או אוטובוס שיתפוצץ ושאם הוא היה יכול, הוא
היה מכריח אותנו לבוא איתו, אבל הוא לא יכול, אנחנו כבר ילדים
גדולים.

ההתלבטויות והריבים המשיכו ככה במשך כמה חודשים, עד שאבא קיבל
איזו הצעת עבודה בניו יורק. הפגישה יצאה בדיוק ביומולדת 22 של
מיכאל ושלי. אבא התנצל וניסה להזיז ולשנות, מיכאל אמר שזה לא
כזה חשוב, ושזו עבודה טובה ושלא יוותר על זה בגלל זה. לי, לי
הייתה הרגשה רעה.

יומיים אחרי היומולדת, חזרתי הביתה מוקדם מהלימודים והלכתי
לנוח. התעוררתי לצלצול הטלפון, זה היה מיכאל. "תפתחי טלוויזיה,
מהר, אני כבר בא." בכל הערוצים הראו עשרות פעמים שני מטוסים
שטסים היישר אל תוך מגדלי התאומים אחד אחרי השני. בהתחלה, לא
חשבתי על כלום. אחר כך התחלתי להגיד לעצמי שוב ושוב שאין לאבא
מה לחפש שם. ואז מיכאל הגיע וחיבק אותי חזק. "דניאל," הוא אמר,
"אני חושב שאבא היה שם."
אני לא זוכרת מה הוא אמר אחר כך, אני זוכרת שאמרתי "לא, הוא
לא," כמה פעמים לפני שהתחלתי לבכות.

חודש אחרי, קיבלנו את ההודעה הרשמית שאבא שלנו הוא בין
ההרוגים. קברנו אותו ליד אמא. מיכאל אמר שזה אירוני שהוא ברח
לשם כי הוא פחד מהטרור פה. "החיים שלנו מלאים באירוניה, הא,
דני-לי?" הוא אמר עם חצי חיוך, והמון מרירות.