אני עד עכשיו לא בטוחה אם הוא היה בן אדם או פרפר, או אולי קצת
משניהם.
הקול שלו עוד מהדהד באוזניי, המגע של כף ידו עוד מרפרף על
פניי, כמו כנפיו של פרפר נוגע אך לא נוגע, מרגיש אך לא מרגיש.
למרות שהוא בא רק לרגע, נחת לשנייה, הוא נגע בחיי כמו שאף פרפר
לא נגע מעולם.
הוא בא, ריפרף מעט עם כנפיו מלאות הצבע הקלילות כל כך, ואז עף
והשאיר אותי עם זיכרון של מגען הרך, של כנפיו וסיפוריו
וריחותיו ובעיקר טעמו המשכר, שנשאר בפיך כל כך הרבה זמן אחרי
שהוא עזב והשאיר אותך לבד משתוקקת לעוד.  
את רואה איך הוא עוזב, ובינתיים יודעת שלא תראי אותו לעולם.