היא פתחה את הדלת בזהירות, ויצאה החוצה.
היא לקחה נשימה עמוקה והתחילה ללכת. לאן? היא לא יודעת.
לאן שהשביל יוביל אותה.
על גבה היא נשאה תרמיל עם מעט בגדים, קופסת סיגריות ושטר של
עשרים שקלים חדשים שהיא מצאה במטבח כשהכינה לעצמה קפה
אחרון.
היא שמה לב שהשמש בדיוק סיימה את שקיעתה היומית. היא צפתה
בה עד שנעלמה, תוך כדי שאיפת עשן הסיגריה לריאותיה שכנראה כבר
איבדו גוון ורוד. היא העיפה לכביש את מה שנותר מהסיגריה
בתנועה עצבנית. עכשיו היא לבד.
התחיל להתקרר, אז היא לבשה את העליון שאימא קנתה לה בצרפת.
היא התחילה לפסוע במורד הכביש, ונעצרה כשאדם מבוגר, בשנות
ה40 לחייו, שאל אותה את השעה. היא הציצה בשעון וענתה לו ,
שהשעה כבר רבע לשמונה. האיש הגיב במלמול לא ברור, התרגז,
והסתלק מהמקום במהירות. אפילו לא אמר תודה, היא חשבה.

היא המשיכה ללכת, תוך כדי שהיא נזכרת במה שהיא כתבה בדף
ההוא, שכרתה ממחברת מתמטיקה שכמעט הייתה בכלל ריקה, מלבד
קשקושים שהייתה מציירת לעצמה בשיעורים. היא לא ידעה אם היא
הגזימה בדבריה.. היא לא ידעה איך אימא תגיב. איך אבא יגיב...
היא תהתה. מה הם יעשו כשהם יקראו את המכתב שלה? יכעסו? ייבהלו?
יבכו? לא.. לא יבכו. זה כבר יותר מדי רגשי בשבילם. ומה הם
יודעים על רגש. הם בטח ילחצו בהתחלה, אבל מיד אבא ירגיע את
אימא, שזה רק הגיל, היא תחזור. שהיא תבין שהעולם בחוץ
אגרסיבי מדי בשבילה. היא מפונקת מדי בשביל זה. היא תחזור.
היא פתאום נזכרה שהם בכלל לא שמו לב שהיא יצאה מהבית. הם לא
שאלו לאן היא הולכת, לא שמו לב שהיא לא לקחה עמה את
הפלאפון שהם הצמידו לה. חפיף, כאילו שזה חדש. היא יודעת שהם
אף פעם לא התעניינו. אמא מעולם לא שאלה איך התעודה בכל סוף
שנה, אבא אף פעם לא זכר את השמות של החברים שלה. מתנת היום
הולדת האחרונה שקיבלה מהם, הייתה לפני שלוש שנים, וגם זה
באיחור של שבוע. אבל הם דאגו, דאגו לחדר שלה. סידרו לה ריהוט
מהעץ הכי מובחר, עם המלתחה הכי גדולה וסגנונית שניתן לדמיין.
זה לא שהיא רצתה בזה, זה גם לא שהיא לא רצתה.
הדבר היחיד שהיה בעצם "היא" בחדר שלה, היה המוזיקה. המערכת
סטריאו שלה, וכמובן לבל נשכח - הגיטרה. היא כל כך אהבה אותה,
את הגיטרה. אבל היא ידעה שהיא סתם תהווה טרחה כשהיא תצא
מהבית, ושגם בטח יגרם לה נזק. והמערכת שלה, לא מפוארת, אבל כל
עוד הקשיבה למוזיקה שלה, שהיא אוהבת, היא הייתה מאושרת.
לרגע.

היא התחילה להגביר את קצב הליכתה, מבלי ששמה לב כלל. היא
אספה לכיסה מטבע של חמישה שקלים שהבחינה בו במקרה ליד הרמזור.
היא עצרה באיזה קיוסק, וקנתה משקה תפוזים זול שהתברר כתפל
וחסר טעם לחלוטין. "אני יכולה להתרגל", היא חשבה.
הכל כבר החשיך. הלילה בא, הירח עלה. התנועה בכביש כבר לא הייתה
כבדה כמקודם. לפתע היא קלטה בזוית עינה, בפינת הרחוב, מתחת
לפנס רחוב גדול - דמות אדם. היא התחילה לפחד קצת. להמשיך ללכת?
זה לא מסוכן?.. ואז שמה לב שהדמות מוציאה מבין העיתונים
הזרוקים, כלי. כלי מוכר.
גיטרה.
לפתע החשש נמוג, והיא הלכה לכיוון אותה דמות. היא ראתה
שהדמות בוחנת את הגיטרה מכל כיווניה.
בהתקרבה, הדמות התגלתה בתור נער בעל ביטחון רב. הנער שם לב
שהיא ממקדת מבטה עליו, והוא מיד קפץ וצעק בהתגוננות לעברה:
"לא גנבתי את זה! אני נשבע.. זה.. זה שכב פה. פה בדיוק. בין
העיתונים. אני אפילו לא יודע מה עושים עם זה! כל עוד לא אוכלים
את זה, אין לזה גם תועלת."
היא מיד הגיבה בגמגום, מסבירה את עצמה:
"לא אמרתי שגנבת.. ראיתי אותך מרחוק.. ו... לא יודעת..
הגיטרה.. משכה אותי. זו גיטרה. זה הדבר שהכי אהבתי בי..."
הוא הסתכל בה, הרהר לשניה, ומיד אמר: "זה שווה הרבה כסף? אני
יכול להרוויח מזה משהו?"
"לא יודעת.. היא לא נראית במצב הכי טוב. אני יכולה..?"
"קחי.. אני לא צריך את זה." אמר תוך כדי שהוא מושיט לה את
הגיטרה בזלזול.
היא התיישבה לצדו. הוא קצת נבהל בהתחלה, אבל הבין שהיא לא
רוצה להזיק לו. הוא הוציא פרוסת לחם משקית פלסטיק שהייתה בכיס
מעילו הקרוע, תוך כדי שהיא מנסה להפיק צלילים מהכלי שכה
אהבה.
הוא החל לנגוס בפרוסה, והתרכז בילדה שישבה לצידו.
" 15 , 16 לכל היותר יש לה. מה לעזאזל היא עושה פה? היא לא
נראית נטושה, או חסרת בית", חשב.
"מה הסיפור שלך?" הוא שאל בקול.
"אה..מה? הסיפור שלי..?" ענתה בבלבול וקטעה את נגינתה.
"כן כן.. הסיפור שלך.. מה את עושה פה בכזאת שעה? ילדות כמוך לא
צריכות להסתובב במקומות כאלו. זה מסוכן. ואם הייתי תוקף אותך?!
לא היית יכולה לעשות כלום. אז.. פשוט.. חשבתי.. מה.. מה התירוץ
שלך."
היא הרכינה מבטה אל הגיטרה.
"אין לי כבר מה להפסיד. אם היית רוצח אותי, אז היית רוצח. אין
לי מישהו בבית שמחכה לי שאחזור. מבחינתם אני לא קיימת.. כאילו
שאין להם בת בכלל.."
"חחחחחח.. תעשי לי טובה.. את רוצה להגיד שיש לך בית?!"
"יש לי, אבל..."
"אבל מה? את יודעת כמה אנשים היו רוצים להיות במקומך?!
יאללה..אל תשחקי אותה מסכנה... לכי לבית שלך.. תשני במיטה
נורמלית.. תאכלי אוכל של אמא שלך..."
"אוכל של אמא שלי?! הדבר הכי קרוב לאוכל שהיא הכינה זה לשכור
קייטרינג למסיבות שלה!"
היא הגיבה בצעקה, כשהיא נבהלת מעצמת קולה בעצמה. היא לא חשבה
שהיא כועסת עד כדי כך.
"מפונקת... את לא יודעת מה זה לחיות פה. את צריכה ללמוד לשרוד!
זה לא סתם! זה המקום הכי נמוך שאת יכולה להגיע! אני חותם שאת
חוזרת עוד יומיים, מקסימום. אולי שלוש."
"אתה לא מכיר אותי.. אתה לא מכיר את המשפחה שלי.. אתה לא יודע
עליי כלום! אני יודעת שלא קל פה. אם ברחתי משם לפה, זה בגלל
מצב שלא יכלתי לסבול יותר! בכל מקרה, לא ישבתי לידך בשביל לקבל
ממך ביקורת על מה שאני עושה או חיה. אני ממש, אבל ממש, לא
צריכה את זה עכשיו!" היא הסתובבה בכעס, וזרקה את הגיטרה
ממנה.
הנער לא הבין. הוא קלט שהיא פגועה. שהיא תעשה הכל בשביל לא
לחזור.
"תשמעי.. אני.. אני לא רציתי להציק לך.. ז'תומרת.. לא התכוונתי
שתכעסי עליי ככה..."
כשראה שהיא לא מגיבה, הוא הוציא מכיסו את מה שנותר מחתיכת
הלחם המעופשת, ניקה אותה קצת, והגיש לה אותה.
היא הסתובבה אליו באיטיות, תוך כדי מחיית דמעה שצצה על
לחיה.
"אני מצטערת.. לא הייתי צריכה להגיב ככה.. פשוט.."
הוא קטע אותה: "את לא צריכה להסביר, זה במילא לא משנה. את פה,
וגמרנו. עכשיו את צריכה רק לדעת איך להסתדר פה. זה.. זה יותר
מסוכן ממה שאת חושבת. תאמיני לי. חוויתי זאת על בשרי.."
הוא קיפל את שרוול המעיל וחשף צלקת ארוכה על ידו. "זה מה שיכול
לקרות לך אם את מסתבכת. סמכי עליי, את לא רוצה להסתבך עם
האנשים הלא נכונים."
היא נגסה בפיסת הלחם כשהביטה בצלקת המפוארת שעל ידו.
"בסה"כ רציתי לצאת משם... אני לא יכולה לחזור לשם. פשוט לא
יכולה."
"טוב.. תעזבי את זה. את לא רוצה לחזור, פה לא מכריחים אותך
לחזור. אבל יש מחיר לחופש הזה... ואת מתחילה לשלם אותו החל
מהרגע שיצאת מהוילה הזאת שלך. קחי את זה בחשבון."
"טוב בסדר, הבנתי... דיי לחזור על עצמך .החיים פה קשים.
הבנתי..!" ופיהקה בסיימה את המשפט.
"אני מקווה שהבנת. נלך לישון עכשיו... זו תחילתה של תקופה קשה
בשבילך."
הוא הסתובב, והתכסה במעילו. היא נשכבה לצידו. הם נרדמו.

בוקר.
טל ראשון של שחר ירד וכיסה את הכבישים בברק רטוב. קרן אור
התמקדה בפניה. היא פקחה עיניה באיטיות, התמתחה.. ו..
"רגע, איפה הוא?! לאן הוא נעלם!? כוס אחטוק..." היא התחילה
לחפש אחריו מתחת לעיתונים ולזבל סביבה שהתפזרו במהלך הלילה.
הוא לא היה שם.
היא מיד לקחה את התיק שלה, לבדוק אם כל מה שלקחה איתה נמצא
שם. בכיס הקטן בתיק, היא ראתה פיסת עיתון מקופלת. היא
הוציאה אותה, והחלה לקרוא בקול את הכתוב..:
"גם אני הייתי כמוך. זהו שיעור מספר אחד בחיי רחוב. ותודה."
שיעור? על מה הוא מדבר? ותודה..? תודה על מה? היא מיד שפכה
את תכולת תיקה על הרצפה, מעיינת בלחץ במה שנשפך ממנו.
"הבגדים פה.. סיגריות... רגע.. הנה פה..." היא עצרה, חשבה
לרגע, והחזירה הכל לתיק בעצבנות.
"בנזונה... גנב לי ת'כסף... איך את תמיד נופלת על האנשים הכי
דפוקים?!?! איך?!" התעצבנה על עצמה.
היא קמה, שמה את התיק על גבה, והחלה ללכת לכיוון מרכז העיר.
היא ידעה, שמעכשיו, אסור לה לסמוך על אף אחד.