הם צועקים, מנסים להזכיר לי... אל תשכחי אסור לך!
ואני אומרת: הצלקת, היא תמיד תזכיר לי.
לא! את מסתירה אותה, הם בתגובה.
אני מכסה אותה מעיניים חטטניות!
שישאלו! שיחפרו לך בכאב!
מגיע לך!
מגיע לי... זה נכון אני משפילה את ראשי.
הרי את לא סגרת אותה, לא תפרת אותה, את השארת אותה פתוחה!
פחדנית!
אגואיסטית... אני מקשה... ובכל זאת מתחננת שישתקו.

אני פונה אליכם בבקשה:
תנו לי לחיות בשקט אל תריצו לי את הסרט הזה כל יום בראש.
תבקשי סליחה!
אבל היא תפתח הצלקת האכזרית הזאת...
היא תפתח... ואז תסגר ולא תשוב לעולם!
אני מבטלת בבוז את דבריהם... לא תשוב לעולם?!
תנסי!
להתמודד? לעמוד מול עיניו של גוליבר? להלחם בו?
קל לכם לדבר...

הם צועקים מנסים להזכיר לי... אל תשכחי אסור לך!
הזכרונות שלי...