בחזרות לקראת הנסיעה תמיד היו לנו הפסקות ארוכות ארוכות של חצי
שעה ככה ויחסית למה שהיינו רגילים זה היה הרבה. תמיד הלכנו
כולנו ככה, הבנים והבנות לקנות לחמניות וקולה בקיוסק והיינו
יושבים מחוץ ליד מגרש הכדורסל ולא עושים כלום. פעם אחת באו
כולם לראות סרט אצלי בבית. הזמנתי אותו כי למרות שלא ממש
הכרתי, לא היה נעים להזמין את כולם ואותו לא. כשהיינו באולם
ממש לפני שיצאנו בשתים עשרה בלילה , אימא אמרה שכשהתפקדנו
העיניים שלו כבר חיפשו אותי. כמה טיפשי. איך זה יכול להיות?
אנחנו בקושי החלפנו מילה עד אותו יום. אנחנו לא ממש הכרנו.
ידענו מי זה כל אחד אבל אף פעם לא ממש החלפנו מילים יותר משלום
להתראות ואם יש חזרה שבוע הבא. וגם  זה לא. למען האמת לא ידעתי
שהוא בכלל חבר של כל הבנים מהכיתה שלי. כשהיינו בשדה תעופה
וגררנו יחד איתנו את המזוודות הכבדות יצא לנו דווקא לדבר.
גילינו שזה לא כזה נורא. דווקא די נחמד ככה. התחלנו לדבר ככה
הרבה בעיקר באותן עשרים שעות מפרכות , ואולי אפילו יותר של
טלטולים ונסיעות מפה לשם ומשם לפה. עד שהיא באה.

באמת שהיא לא עשתה את זה בכוונה. אולי אנחנו הכנסנו לה את זה
לראש. אולי היא לא יודעת. ניסינו לשכנע את עצמנו. הוא נהיה
שונה, מוזר, אולי משהו בה שינה לו את הראש. כל מה שאני יודע
שלהיות לידו ולדבר איתו לפתע הפך לעניין מעצבן למדי. בהתחלה זה
לא היה כל כך נורא.אבל אחר כך? פשוט בלתי נסבל. היא הייתה
ועדיין חברה מאוד טובה שלי. אבל הוא התנהג כמו אידיוט. נהייתי
מגעילה אליו. דיברתי לא יפה, עקצתי, סיננתי ופיזרתי הערות
שנונות וחדות כתער.  הוא לא שם לב לשינוי. ואז ידעתי שזה לא
זה. אבל מה זה אמור היה להיות? אני לא היית קשורה אליו בשום
קשר... בכלל, אני והוא והיא תמיד הסתובבנו ביחד  באותו טיול.
אז מה זה אמור היה להיות? למה אני מרגישה מוזר? הייתי רעה.
ושנאתי כל רגע מזה. רציתי שהוא יבין שאולי זה לא זה , ושיש
משהו גדול שהיה לו קודם ושיש עוד משהו שם בפינה מחכה. ביום
שהיא גמרה את זה, הוא נהיה נחמד אלי שוב. אבל אני? אני לא
סלחתי כל כך מהר.

בבית הספר, כבר התחלתי לחשוב אחרת. מאז הנסיעה ומאז שלא
התראינו על בסיס יומי התחלתי לחשוב ולחשוב ולחשוב... עד שהמוח
התפוצץ לי. ואני עם כל הרצון שלי להיות נאהבת ולאהוב בחזרה,
פירשתי את מה שהרגשתי כחיבה עזה מאוד... ורציתי משהו , רציתי
לעשות משהו בנידון... אז שלחתי מכתבים... הרבה מכתבים. עם
רמזים עבים מאוד. הוא בן, הוא צריך כאלו. התחלנו לדבר בטלפון.
לדבר המון המון המון. ושהוא נסע אני נורא נורא התגעגעתי.
ומסתבר שגם הוא אלי. זה היה לי די מוזר. ילד שכל כך פתוח לגבי
כל דבר בחייו והוא לא יכול להוציא  כמה מילים קטנות בנוגע אלי
מהפה? אני הרי לא אעשה כלום בנידון... הוא מכיר אותי מספיק טוב
בשביל לדעת את זה.

ישבנו על ספסל בגן הציבורי שעל גבו הכביש המהיר שליד הבית שלי.
קר. טיפשי מצידנו לשבת על ספסל בגן ציבורי באמצע ינואר. דיברנו
על המבחן בביולוגיה שיש לי ביום שני ועל העובדה שמורה
לביולוגיה נתנה לנו 149 עמודים ללמוד בלי ללמד אותם. הוא התחיל
לספר לי מה הם עשו בסיור ביולוגיה האחרון. ואני לא הקשבתי.
הסתכלתי על הרגליים שלו. מוזר לראות אותו עם נעלים. הוא בן אדם
של קיץ ולא  בן אדם של חורף . האצבעות שלו נראו כאילו הן רוצות
לברוח החוצה. אני זוכרת שאז שישבנו ביחד באוטובוס בדרך
למונטריאול גם הסתכלתי על הרגליים שלו. אז זה היה נחמד. הוא
התקרב אלי ואני נסוגתי. אמרתי שאני רוצה לחזור הביתה. אני
צריכה ללמוד למבחן. הוא ביקש עוד חמש דקות. מה יכולתי לעשות?
נשארתי. רציתי נורא להסתכל לו על הפנים, אבל מנעתי מעצמי לעשות
זאת. שלא יפתיע אותי פתאום באיזה נשיקה. כבר סיכמתי עם עצמי
במהלך הסרט שאני לא רוצה שום דבר איתו. איכס זה מגעיל אותי.
אני לא מכונה אני מפחדת לצאת מהבועה הקטנה והוורודה שלי. אף
אחד לא יכול להכריח אותי להתבגר. אולי זאת הבעיה שלי. הפחד
מלהתבגר ולחוות דברים משמעותיים  ואז לשכוח אותם. אני הרי
שואפת לשלמות. הסתכלתי על השיער שלו. שיער עבה כזה, פרוע. יותר
יפה לו שיער קצר. החלטתי שאני חייבת להציץ בפנים שלו. להיפרד.
להפנים ולזכור. לכסנתי את העיניים ימינה. ראיתי את הפרופיל
שלו. האור היה בי כבה. לחלוטין.  הוא לא יכול להדליק אותו שוב.
אני חושבת . אני מקווה. אמרתי לו שהיה ממש כיף. ושנדבר ביום
ראשון. מאז לא דיברנו.

לאחר מחשבות רבות ולאחר חודשיים של אי החלפת מילה וחודש של אי
ראייה, החלטתי שהפעם אני אהיה בסדר. אני אהיה נחמדה. נמאס לי
כבר מהשטויות שלי - שאני רואה אותו אני מתרחקת ובורחת כמה
שיותר מהר. הפעם אני אהיה בסדר. לפני החזרה שמתי הרבה עיפרון
שחור כדי להבליט את העיניים ובדקתי פעמיים שאני לא שמנה מידי.
לפני שנכנסתי לאולם נשמתי עמוק. אני יכולה לעשות את זה. ראיתי
אותו מרחוק. גבוה כזה מתנשא מעל כולם . הבלורית המצחיקה שלו
עדיין לא החלטתי אם היא מתאימה לו או לא כיסתה את עיניו.  באתו
רגע שהוא נכנס אמרתי לעצמי לא לברוח , הישרתי את מבטי הישר
לתוך עיניו. יש לו עיניים יפות כאלו ,כחולות. לא היינו קרובים
אחד לשני אבל היה שם משהו. הידידות העמוקה ששררה בין שיניו
שאני קיוויתי כל כך שתחזור . הוא באמת הבין אותי. על כל
הקפריזות שלי, המוזריות שלי, והילדותיות המסוימת שלי.  איך אז
שישבנו באוטובוס ושיחקנו I SPY ... וצחקתי כל כך. במהלך החזרה
הגנבתי מבט. הוא לא הסתכל עלי.  מזל. אחרי החזרה נעמדנו ליד
מכונת המשקאות ודיברנו על המחיר של הקולה. כל כך לא משמעותי
אבל  כל כך כן.  יצאתי מהחזרה בהרגשה של ניצחון.
לאט לאט... אני אנצח את הרוצחת הסדרתית הזאת.

אני מצטערת.