הולכת ברחוב בלי מצב רוח מיוחד, חוזרת הביתה. עוברת בשדרה שבה
אני תמיד עוברת. משמאלי יש עצים, ואחריהם הכביש. מימיני ורדים.
לבנים. טהורים. לפעמים אני רואה אחד יפה במיוחד, מושלם כזה,
וקוטפת.
פתאום תקף אותי דחף מוזר, למצוא אחד. לבן, טהור, מושלם. פתוח
למחצה, צעיר ורענן אך בשל. אני לא אוהבת את אלה שנראים כמו
ניצנים למחצה. גם כאלה שנשפכים למטה מרוב עלים אני לא אוהבת.
לפתע זה נעשה חשוב, למצוא ורד. לראות שיש משהו פשוט ומתוק
וטהור ומקסים בעולם. הרי חייב להיות.
אבל לא היה. הנשמה שלי נעשתה מיד בצבע כחול-מתכתי קר. פנינה,
הספרנית של בית-ספר, אמרה לי פעם שלרוח יש צבעים. היא התכוונה
לרוח שנשבה בחוץ, אמרה שהיא בצבע אפור מתכתי ודוקר. אמרה
שכשהיא אמרה את זה בבוקר לבעלה הוא הסתכל עליה כאילו היא ירדה
מהפסים. אבל אני הבנתי אותה. כשיצאתי החוצה מהספרייה שמתי לב
שהרוח נהייתה יותר סגול מטאלי. מי שמבין מבין, ומי שלא בטח
יחשוב שאני  מטורללת על כל הראש. ואולי הוא צודק, מי אני
שאגיד?
אני חושבת שגם לנשמה יכולים להיות צבעים. לפעמים שניים בו
זמנית. אלה לא תמיד צבעים שהעין האנושית מכירה. והנשמה שלי
היתה בצבע כחול פלדה קר באותו יום. הלב שלי התכווץ והתרחב בו
זמנית. זו הרגשה משונה למדי. הלב שלי הזדעזע. הנשמה נאנקה. אין
משהו יפה בעולם!
ההגיון ניסה להסביר לנשמה שזה לא משנה ולא אומר כלום אם יום
אחד לא מצאת פרח. הרי מצאת כמה בעבר, לא? המוח ניסה להסביר ללב
שזה סתם צירוף מקרים ושבטח היה פרח מושלם כזה בדיוק כמו שהוא
מחפש שלשום ועד היום הוא הזדקן ונבל, או שהוא אחד הניצנים והוא
יתגלה רק מחר. ההגיון אמר לנשמה שמה היא עושה כזה סיפור מפרח
אחד, והמוח אמר ללב שהוא ממש תינוקי, לחשוב שאין יופי בעולם
בגלל שלא מצאת פרח. ההגיון צעק על הנשמה שמה שהיא עושה מתאים
לנשמה של ילדה קטנה, לא של נערה בוגרת. המוח צווח על הלב שהוא
שוב שוקע בכל מיני חלומות רומנטיים מוזרים ושיפסיק כבר.
ההגיון והמוח קטלו את הנשמה והלב.
מאותו יום לא חיפשתי ורדים.

אולי יום אחד אני אעז שוב. אולי כשהצריבה תעבור. כשהזיכרון
יתעמעם. אולי. ואולי אני סתם נסחפת, כשאני חושבת שבעולם הזה,
במציאות הזאת, בזמן הזה שלנו, כאן ועכשיו, ההגיון והמוח
משתלטים על הלב והנשמה. אולי. אולי כן ואולי לא. מי אני שאדע?
מי אני שאענה על שאלה כזאת?
אבל דבר אחד אני יודעת:
ההגיון והמוח קטלו את הלב והנשמה, ומאותו יום לא חיפשתי ורדים.