קימוני הגיע  אלינו כשהייתי בן שמונה, עדיין פוחד מהחושך שמתחת
למיטתי. חבר של אבי מהשגרירות סידר לו רישיון עבודה בארץ,
כטובה אישית למשפחה שלו, שושלת ארוכה של אצילים שמלחמות שבטיות
ורעב החלו נותנים סימנים בדם הכחול שזרם בעורקיה. אימא סידרה
לו חדר נוח במיוחד בסמוך לחדרי. הוא התגורר אצלנו והיה אחראי
על כל עבודות הבית.

היה לו כישרון פנומנאלי לשפות. כשהגיע אלינו לא הבין מילה
בעברית או באנגלית. הדרך היחידה שהייתה לאימא להסביר לו מה
לעשות בשבוע הראשון הייתה להראות לו בעצמה. היא הייתה הולכת
איתו יד ביד ברחבי הבית, ממלאת יחד איתו את הדלי במים, שופכת
חומר ניקוי ומראה לו את התנועה המבוקשת עם המגב עד שהיה מבין
אחרי כמה שניות, מחייך ומשתלט על הניקיון. אבא עדיין צוחק עליה
שהיא עבדה קשה יותר בשבוע ההוא מבכל ימי חייה.

באותו שבוע קימוני לא הוציא הברה אחת מהפה. הייתי מתבונן בו
בכל ערב בארוחות המשפחתיות, מאזין לשיחות היומיות בעברית, ובכל
יום יכול הייתי לראות את ההבנה גדלה בעיניו, מהפינה הצדדית בה
ישב בשקט אצילי. בכל פעם מחדש כשהיינו מתיישבים לאכול, היה
משהו שהפריע לי בפינה בה נתנו לו לשבת, שהייתה כל כך קטנה
בשביל האצילות שהוא הקרין על כל הבית. לא פעם מצאתי את עצמי
מקווה לראות אותו, לפחות פעם אחת, יושב בראש השולחן במקום
אבא.

ביום שישי של אותו שבוע הוא ליווה אותי אל בית הספר. עדיין
בשתיקה, הוא נעמד מול אחת הגינות הפרטיות והביט בממטרות שהשקו
את הדשא בקדחתנות.
"אצלכם לא צריך גשם בשביל שהדשא יהיה ירוק. כל אחד עושה טבע
בחצר האחורית שלו".
אלו היו המילים הראשונות שלו בעברית, שנאמרו במבטא צברי
ובעברית שוטפת ורהוטה כל כך, שהבטתי מסביב כדי לראות אם לא עמד
מאחורי מישהו אחר שדיבר במקומו.
חייכתי אליו. מאותו יום  שתיקותיו קיבלו הילה מיוחדת, כאילו
שתק רק מתוך התבוננות, והיה מחכה לרגע הנכון לומר את מה שעל
ליבו.

האהובה עליו מכל עבודות הבית הייתה הגננות. הוא אהב לטפח את
הפרחים ולהשקות את הגינה בצינור. את המים הזורמים היה מחלק
בצורה שווה ומדויקת על חלקת הדשא, כמו צבע שצובע קיר. הייתה לו
יכולת להשרות שלווה על הפרחים כשהיה מקדיש להם מזמנו. בידיו
טיפל בצרכים הפיזיים שלהם: משקה, מדשן ומנכש עשבים. עיניו היו
מספרות להם אלפי סיפורים ומעשיות אפריקניות, וגופו דחף את
תלאות העולם מעל גבם: את כל האוויר שהפריע להם לצמוח כשדחפו את
הלחץ האטמוספרי בגבעוליהם העדינים, את החרקים הטורדניים, וכל
אשר היה על ליבם הדומם.
כשם שדחף את כל תלאות העולם  מעל ניצני הפרחים, כך גם עשה
איתי. הוא אפשר לי לגדול מוקף בשלווה תמידית, מתחכך בכל כוחי
באצילות ששררה סביבו.
הוא היה פועל זר שעבד כמו חמור, אבל כל השכונה ידעה עמוק בלב,
שגם מסריח מזיעה מאומצת, עם מגב ביד אחת ומטלית אבק ביד
השנייה, קימוני היה האציל האמיתי היחיד בכל הרצלייה פיתוח.

אני זוכר היטב את הלילה בו התפרץ בפעם האחרונה הפחד מן החשיכה
שמתחת למיטה. התעוררתי בדמעות ורצתי מחוץ לחדר, אחוז אימה.
קימוני עמד במסדרון ליד חדרי. נתקעתי בו, נפלתי על הרצפה
והתחלתי לבכות. הוא אסף אותי בשקט בידיים עדינות והכניס אותי
לחדרו.
"בלילה צריך לישון ולא לבכות", הוא חייך אלי.
"אני לא יכול לישון כשהחושך הזה מתחת למיטה מחביא כל כך הרבה
דברים שנכנסים לי לחלומות ולוקחים מהם את כל הצבע", אמרתי לו,
עדיין משתנק מהבכי, והוא צחק.
הוא הדליק מנורת קריאה שעמדה בסמוך למיטתו וכיוון אותה אל
פניו.
"תגיד לי, עומרי, ממני אתה מפחד?" הוא שאל אותי.
"לא".
"אז למה אתה פוחד מהחושך, ילד? תסתכל על הפנים שלי. אני שחור
הרבה יותר".

מאותו לילה הפסקתי לפחד מהחושך. הייתי מפסיק גם לישון ומבלה
איתו לילות שלמים מקשיב לסיפורים שלו אם רק היה מרשה לי, אבל
נאלצתי להסתפק בשעה אחת בכל ערב, בה היה מספר לי על העיר הקטנה
שלו, זבנג'ו, ועל כל אבות אבותיו שדיברו עם מרחביה העצומים של
אפריקה, והתכתבו בשפות חסרות מילים עם רוחות וכיווני שמיים.

בגיל 15 בערך הצלחתי לאזור מספיק אומץ בשביל לשאול את קימוני
למה הוא צריך להיות פועל זר במדינה לא שלו ועוד כל כך הרבה
שנים.
קימוני הביט בי בעיניים גאות.
"התשובה לשאלה שלך היא הסיבה לחיי. העבודה כאן, היא הייעוד
שלי, ההזדמנות האחרונה לשמור על הכבוד והאצילות של המשפחה שלי.
סבי היה אדם רע מאוד, וניצל את עניי העיר בכדי להגדיל את הונו.
האלים הטילו עונש כבד על משפחתו. המשפחה נידונה לאבד את העושר
הרב אותו צברה בקלות יחסית, והשושלת כולה יועדה לשמר את מעמדה
ועושרה באמצעות עבודה קשה. עלי הוטל התפקיד, להגן על מעמד
משפחתי. הכסף שאני מרוויח בביתך מאפשר למשפחתי לשמור על מעמד
האצולה אותו רכשה עם הדורות".

קימוני המשיך לעבוד אצלנו, נושא את משימתו בגאווה ובאצילות,
ואני גדלתי בחיקו.
הקשר היחיד שקיים עם משפחתו היה באמצעות מכתבים מזדמנים.
משפחתו שמרה על מעמדה והמשיכה לשגשג ולגדול. בשנה בה גילה לי
את הסיבה להעסקתו, נולדה לאחותו בת.
"היא קראה לה מונאייקה, בגלל שהיא נולדה מאוד יפה, בלידה מאוד
קלה, בלי דם בכי וכאבים". הוא דבר עליה בהתרגשות משום שהיא
הייתה ההוכחה שהוא מצליח במוטל עליו. אחרי לידתה קימוני הפך
למאושר יותר, והפרחים השתולים בגינה החלו לצמוח גם בחדרו, מתוך
רצפת החרסינה בלי טיפת אדמה ומים.

כשסיימתי את לימודי בתיכון, החלטתי לטוס לבקר את משפחתו של
קימוני. הצעתי לו לבוא איתי, אך הוא סרב.
"עלי להמשיך לעבוד לפחות עוד חמש שנים לפני שאוכל לחזור
ולהתחיל את חיי מחדש בזבנג'ו. אם אסע עכשיו, הגעגועים עלולים
להכריע אותי, ואז לא אחזור לכאן".
אחרי התכתבות עם משפחתו, שהיו שמחים לקבל ולארח אותי, טסתי
לאפריקה, שם טיילתי עד שובע, ובסופו של דבר, הגעתי לזבנג'ו.

משפחתו התגוררה בבית גדול  ומפואר מאוד, ואני הכרתי בו כל
פינה, ממש כאילו היה ביתי, בזכות הסיפורים והתיאורים של
קימוני. אומוסופ, אחותו של קימוני, קיבלה אותי באהבה ובחום.
אחרי שליוותה אותי לחדר שהוכן מראש למעני, היא הכירה לי את
ביתה, מונאייקה בת השלוש.

מונאייקה הייתה מדהימה ביופיה. עיניה שהיו ירוקות בלטו בתבונה
לנוכח עורה השחור, ושיערה. פניה היו אירופאיות בצורה בלתי
נשכחת בלב במקום נידח ונשכח כמו אפריקה.
התחברתי איתה מיד. אומוסופ סיפרה לי באנגלית שמונאייקה ירשה את
כישרונו של דודה לשפות. היא החלה לדבר שוטף בשפת אימה כבר בגיל
שלושה חודשים, ואיתי החלה לדבר עברית שוטפת בדיוק חמישה ימים
אחרי הגעתי. נשאתי חן רב בעיניה, והיא הייתה לחברתי הטובה
ביותר במשך כל תקופת שהייתי באפריקה.

בביתו של קימוני חייתי חיי מותרות ונוחות. למרות שתכננתי כמו
קימוני לעבוד במשק הבית תמורת האירוח, בבית כבר עבדו שלושה
משרתים מקומיים, ואומוסופ סירבה לי בצחוק רם.
"אני מצטערת מאוד, אבל אין לנו שום עבודה להציע לך".
הרגשתי אשם מאוד. המחשבה שבעוד כל שהייתי בביתו מסתכמת במנוחה
ומשחק עם אחייניתו והוא בביתי עובד משחר ועד שקיעה לא נתנה
שלווה למצפוני.

חודש אחרי שהגעתי קיבלתי מכתב מאימי. מצאתי אותו שוכב על השידה
ליד מיטתי כשרציתי לשכב לישון. היא כתבה לי שקימוני נפצע קשה
שבועיים אחרי נסיעתי בפשיטה של משטרת ההגירה על מקום איסוף בו
נהג להיפגש עם פועלים זרים אחרים, בערבים מאז שנסעתי. אבי
הפעיל את קשריו והצליח למנוע את גירושו, ומצבו הבריאותי הולך
ומשתפר.
הוא ביקש שלא אספר למשפחתו דבר על הפציעה.
כשסיימתי לקרוא את המכתב, הדלת בחדרי נפתחה בשקט ומונאייקה
נעמדה בפתח, עיניה הירוקות רטובות מבכי.
היא התקרבה אלי ונכנסה למיטתי.
"אני לא מצליחה לישון. כל הזמן חולמת שהשטן גונב את הצבעים
מהחלומות שלי."
חייכתי אליה ונזכרתי בקימוני
"הביטי בפנים הלבנות שלי, מונאייקה. את פוחדת גם ממני?" שאלתי
אותה.
"לא."
הבטתי במכתב ששכב על השידה וחייכתי אליה שוב, הפעם בעצב.
"לפעמים, מונאייקה, אנחנו הרבה יותר גרועים מהשטן".