ממעמקי המגירה הקרירה בה אני מבלה את מה שנותר משארית חיי, אני
שולחת לכם שלומות.
כרוכה בתוך שקית ניילון לבנה ומרשרשת.
שקית פלסטיק גדולה מדי.
גדולה עד כדי אובדן צורה.
אני מחכה לריקבון, הלא גואל, כאן בחשכה.
מישהו שכח אותי.
לא סתם שכח.
תגידו שאני מקטרת, ושמליוני מלפפונים נשכחים איפשהו בעולם בכל
שניה.
אבל, באמת, מישהו שכח אותי.

אצלנו, המלפפונות (וגם המלפפונים), אין דבר כזה - ריקבון אציל.

לא עושים מאיתנו יין דזרט.
אנחנו מתרככות, הופכות חוורות ואז מתחיל להתפשט,
הרקבון,
מנקודה קטנה במרכז.
בסוף, השקית מכילה קליפת מלפפון.
שוחה בתוך מיץ מלפפונים באוש.
ולמעלה, צפה לה.
שכבה של עובש.

הכי עצוב, זה לראות מלפפונים (או מלפפונות) רקובים עם כתר הזהב
המרופט
שעדיין תלוי להם על הראש.
זה מזכיר מדי את המלפפונונים שהיינו.
את התקופה ש-28-30 מאיתנו יכלו להכנס לתוך קופסת שימורים אחת
תחת התווית "כרמל, קטן מאד".

במעורפל, אני יכולה לראות תזוזה.
עגבניות, פלפלים ושאר ירקות, נכנסים ויוצאים.
יש חיים במגירה.
אקשן.