"לא שיערתי עד כמה זה יהיה קשה. לא חשבתי שזה כל כך שלילי, כל
כך לא טוב. שזה יכאב כל כך. תמיד חשבתי שזה הדבר הכי נפלא
בעולם, שכולם רוצים בו מהרגע שהם מודעים אליו." ישבתי מולו
ושפכתי את  ליבי. הרגשתי בדמעה שהתחילה לזלוג ומיהרתי לנגב
אותה, קיוויתי שהוא לא ישים לב. "זה בסדר" הוא אמר ," זה הגיל
שבו חושבים, מעבדים, מתכננים את החיים. זה בסדר". פרצתי בבכי,
הפעם לא הצלחתי לעצור את הדמעות. זאת כבר הפעם הרביעית שאנחנו
נפגשים, שאני יושבת ומדברת והוא מקשיב לי ומייעץ. טוב, זה
התפקיד שלו, הוא הפסיכולוג.
כן אני, הגאוותנית, זאת שחששה ללכת, זאת שזרקה את החיים לזבל
רק לא ללכת אליו. אבל פתאום תפסתי אומץ, לקחתי את עצמי בידים
והתחלתי לטפל בעצמי. אני כל כך שונה ממה  שהכרתם פעם. אני לא
מי שחשבתם שאני, לפחות לא מי שאני חשבתי.  " עכשיו אני חזקה,
או לפחות פחות חלשה. התגברתי עליו, כאילו, קצת התגברתי, בערך
כזה. אני עדיין חושבת עליו, עדיין מפנטזת אבל הכל יותר טוב.
הוא רחוק ממני, הוא לא חלק מחיי. הוא פגע וברח. הוא פגע, הרס,
שבר והשאיר אותי מאחור. אבל אני אספתי את השברים. שנה אחרי,
במבט לאחור, הכל היה מיותר. הכל היה כל כך ילדותי ועם זאת כל
כך בוגר. הכל קרה כל כך מהר, הוא לא שלט, אני נגררתי, חשבתי
שאני אוהבת אותו, חשבתי שהוא אוהב אותי, חשבתי לא נכון. לא
ראיתי את האמת, חייתי באשליה שהוא הוביל. כן, הוא הוליך אותי
שולל. היו לו כוונות טובות אבל היה כל כך רע. זאת אומרת, אז
היה טוב, אבל..." פתאום שמתי לב שהוא נועץ בי את מבטו. "
מצטערת קצת נסחפתי". "זה בסדר" הוא אמר. עוד הפעם ה'בסדר'
הזה." " בשביל זה את פה, בשביל זה אני פה". הוא הניח את ידו על
כתפי וביד השניה ליטף את שערותיי. צמרמורת עברה בי. קפצתי
ממקומי. עכשיו הוא בטח שוב יגיד את הבסדר הזה שלו, חשבתי לעצמי
וזה אכן מה שהיה. " זה בסדר" הוא שוב אמר. ברחתי החוצה, דמעות
זלגו על פניי, הייתי אדומה , הייתי שבורה ו... והוא עמד מולי.
מכל האנשים בעולם, הוא!!! אותו זר מוכר שפגע בי לפני כל כך
הרבה זמן, אותו אחד שכבר התגברתי עליו, שלא כאבתי עליו יותר.
אותו זר שאני בוכה עליו כל לילה במיטה, אותו זר מוכר שלא יוצא
לי מהראש. קפאתי מולו. והוא הביט בי במבט הסתום שלו. הוא בטח
מנסה לחשוב מה קרה לי, מה גרם לי לבכות. הוא מכיר אותי, זמן
קצר היינו ביחד אבל הוא מכיר אותי היטב., ' היא בטח שברה
ציפורן', הוא כנראה אומר לעצמו, ככה אני חשבתי. אבל זה לא היה
ככה. "מה קרה?" הוא פתח ושאל. הסתכלי עליו ולא יכלתי להוציא
מילה, המשכתי לעמוד קפואה. רוצה לברוח. רוצה לצרוח. אבל
נשארתי. הוא התקרב, הלכתי אחורה, הוא הושיט את ידו, ואני לא.
הוא התקרב עוד. התרחקתי ונתקעתי בקיר. הוא התקרב  ועמד צמוד
אליי, נפלתי והתיישבתי על הרצפה. הוא רכן מעלי ופתאום חיבק
אותי. "זה בסדר" הוא אמר, " אני פה". "אני לא רוצה אותך פה"
ייבבתי, " לא רוצה אותך, לא רוצה אף אחד, אפילו לא את עצמי".
הוא חיזק את אחיזתו. הוא ליטף את שערי ונשק לי על המצח. 'לא
עוד פעם, בבקשה'  אמרתי לעצמי. לא רוצה לעבור את זה שוב. דחפתי
אותו מעליי והוא נפל על הרצפה. " תעזוב אותי, אני שונאת
אותך!!". צעקתי. היינו לבד במסדרון. אף אחד לא שמע, אף אחד לא
ראה כלום. הוא כנראה נעלב כי הוא קם והלך. נשארתי שם יושבת
ובוכה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. קמתי על הרגליים והתחלתי
ללכת. הסתובבתי בין האנשים והם נעצו בי מבטים. עיניהם חדרו אל
תוכי. כל מבט עמוק יותר מהשני, כל אדם מכאיב יותר מקודמו.
התרחקתי מההמון. ישבתי באיזו פינה שקטה, לבד. חשבתי על
הפסיכולוג ונגעלתי, מרוב בחילה הקאתי. היה קצת מגעיל אז קמתי
והלכתי לפינה אחרת, שוב לבד. הפעם חשבתי על הזר המוכר, על אותו
חבר שהיה לי שכל כך אהבתי, ועדיין אני אוהבת, למרות כל מה שעשה
לי. רציתי אותו אבל לא רציתי להפגע. כל מפגש בינינו הוביל
לאסון. הביא לכאב נוסף. אבל רק אצלי, הוא תמיד נשאר מאושר, שום
דבר לא השפיע עליו. אני נשארתי תקועה, לבד, מאוהבת עד מוות.
והוא עם החברה החדשה שלו. אני מחפשת גברים מזדמנים, שוכבת איתם
וחושבת עליו. מדמיינת את פניו בפניהם, את עיניו הקסומות אני
רואה בעיניהם. והוא שוכב איתה ובטח לא חושב עלי. הוא מתענג לו
ובסוף גומר עם חיוך. ואני, אחרי שהם הולכים, יושבת ובוכה,
קוראת לו שיחזור ושיוציא אותי מהתסבוכת. אבל עכשיו כשאני יושבת
פה לבד הגעתי להחלטה שזהו, אני שוכחת ממנו. הוא שייך לעבר, הוא
סתם מכאיב לי. אני אנתק ממנו כל קשר.
פתאום הגיע איזה מישהו, מעולם לא ראיתי אותו, אבל כנראה שהוא
שייך לפה. הוא שאל אם אפשר לשבת אבל עוד לפני שהספקתי לענות
הוא התיישב לצידי. שתקנו 2 דקות בערך שנראו כמו נצח, ואז
שאלתי, "אז מה אתה עושה רוצה?" . " לא יודע", הוא ענה, "חשבתי
שאולי תרצי חברה, אז התיישבתי". חייכתי חיוך נבוך. "ומה
עכשיו?" שאלתי. "גם את זה אני לא יודע" הוא אמר והסמיק.