"תוחלה ממושכה מחלת לב ועץ חיים תאווה באה"
(משלי)

אנחנו לנצח נצחים לא יחד. אתה לעולם לא תהיה שלי ולא של אף
אחת.
זה קורה לנסיכים ולנסיכות, לטובים ולרעים.
מי שלא תהיה באשר אתה שם.
אני הנסיכה המשקיפה ממרומי הצריח.
צמתי כבר ארוכה ומשתלשלת מבעד לחלון עבותה כדי שתוכל לטפס
בעזרתה  לזרועותיי
אני עדיין נושאת אותה עבורך והיא כבדה ומעיקה.
היער האפל שנטוע בכניסה לטירתי יפתח לקראתך.
הציפורים ישתתקו שתכנס
אתה באשר אתה,
נסיך רכוב על ציפור שחורה
מלווה בזאבי ערבות
אני כל כך מצפה לבואך
אין רגע שאינני הופכת במחשבותיי ומנסה לנחש מתי תבוא ומה תלבש
ומה תביא עבורי ממסעותיך בארצות רחוקות
ואני יודעת שאתה לנצח לא שלי
ואני לא שלך ולא של אף אחד
אתה,
ללא שם או כתובת. עובר אורח שבאקראי הצטלבו דרכינו
וגם אם לא באקראי זה לא ממש משנה.
אני בוהה מבעד לחלון וסופגת לתוכי את ניחוחות הדמיון שמטפסים
על חלון חדרי.
אתה גדל עמי כמו עובר קטן
במעי אמו
לעיתים אתה רודף אותי, אני שומעת אותך קורא בשמי שאתיר את צמתי
ואניח לך להכנס ולבוא בשערי
אולם אני יודעת שזהו רק הרוח המשחק בשרכים המשתרגים על חלוני.
לעיתים אני בטוחה שהרגע הגיע ואתה כבר כמעט פה ואני מתייפה
עבורך ככלה,
אולם זוהי רק שעטת סוסים של עובר אורח בדרכו למחוז חפצו.
התחלתי כבר לדבר אל הרוח לבקש אותו שימסור לך עד כמה אני
מייחלת לבואך
אולם אתה עדיין מבושש לבוא.
האם אתה רואה את הדמעה שזולגת על לחיי? האם גם מעליך סר המטר
וקודר בזעף?
אפילו השמיים מתמלאים חמה על פרידתנו שהתארכה עד מבלי קץ.
הנצח בשעון הזמן כבר אזל, יקירי
וכלו כל הקיצין
ראה, כבר ניגבתי את הדמעות על פרידתנו הכפויה
גזזתי את צמתי העבותה
ועוד מעט ארד מהצריח על שרכי הדמיון שחוסמים את האופק בצוהר
צינוקי
ואתחיל במסעי
אליך
ממך
ובחזרה

(נכתב בין מרץ ליולי 2001 במחברת החנת"רית בקורס בבה"ד 15.
נמצא ביום שני, 15.3.04 כ"ב באדר תשס"ד נחתם ביום שישי 19.3.04
כ"ו באדר תשס"ד)