שחר היה בן 32, עם אשה, שני ילדים שאחד מהם חגג שבוע יום הולדת
שנה, עבודה קבועה ומכונית. סטנדרטית, לא משהו מיוחד מדי - אבל
זה הספיק לו.

רונה הייתה בת 16, למדה במגמה הכימית בתיכון, היה לה חבר והיא
הייתה אנטיפטית ועצבנית לפעמים, במיוחד ב"ימים האלה" שבאים פעם
בחודש.

כל אדם שהיה מקורב לאחד מהם ידע ששחר הוא הדוד של רונה. למרות
שהוא לא היה בדיוק דוד שלה - הוא פשוט היה בעלה של דודה שלה,
אבל לכו תסבירו את זה לכל אחד. עדיף להגיד פשוט "דוד" ולקצר את
העניינים. אז מה אם זה לא ביולוגי?

כשרונה הייתה בת 7 היא העריצה את שחר, במלוא מובן המילה. הוא
עוד היה רק חבר של דודה שלה, וכל פעם שהוא היה בא לבקר היא
הייתה נצמדת אליו ומבקשת לשמוע משהו, לא חשוב מה. ושחר, שלא
ידע בדיוק איך להתנהג עם ילדים קטנים, במיוחד לא עם ילדות
קטנות - סיפר לה על התואר שהוא עושה בכימיה. ולמרות שהיא לא
הבינה כלום וזה מאוד שיעמם אותה, היא הייתה מקשיבה בתשומת לב,
מהנהנת והעיניים שלה היו נוצצות.

אבל מאז שרונה הייתה בת 7 עברו כמה שנים - למעשה 9. היא הפכה
להיות די מעצבנת, למען האמת, כמו רוב בני הנוער ששחר הכיר. הוא
לא באמת הכיר הרבה בני 16 חוץ מרונה, מדי פעם הוא הרהר שאם ככה
נראים ילדים בני 16, אולי עדיף שהוא לא מכיר הרבה כאלה.

אבל בשבת האחרונה, בארוחה המשפחתית, בין הארוחה לקינוח, רונה
ביקשה משחר בהיסוס שיסביר לה משהו בכימיה. והוא הסביר, והיא
ישבה והקשיבה בתשומת לב, הנהנה, ואפילו חייכה אליו. ולרגע רונה
חזרה להיות בת 7, ושחר הבין שהקשר שלהם, הוא בעצם קשר כימי.
וקשר כימי, קשה לפרק.