הסיפור נכתב במקור לסדנה מספר 41
                                 לילך

זה קרה לפני ארבע שנים בערך, המילניום החדש עמד בפתח והתקיימה
מסיבה גדולה אצל דקלה, ההורים השאירו את הבית ריק והלכו להצגה.
אני הייתי יותר צעיר, יותר פזיז, אבל משולם? הוא היה רק ילד,
כל החיים עמדו לפניו!
אני מניח שהכול התחיל  בגלל שתומר, החבר של דקלה, חשב שזה יהיה
מצחיק לשפוך בירה למיכל המים של הצבים... אז אני ומשולם קצת
השתכרנו ומה שהיה היה...

"יאללה אנשים! תכף יש זיקוקים בחוץ, תכף הספירה לאחור ואז כולם
מתנשקים!" צעקה דקלה, היא הייתה די שיכורה, והשעה חצות כבר
התקרבה...
"מחכה להתנשק איתי?" עומר תפס אותה מאחור ולחש באוזנה.
"מי אמר שאני אתנשק איתך?" היא הפריחה נשיק באוויר לעבר מישהו
אחר והלכה לכיוון הדלת.
"מה זאת אומרת לא תתנשקי איתי? אני החבר שלך!" הוא הביט בה
בפליאה.
"אז מה, בסילבסטר מותר להתפרע, ובמילניום? אפילו יותר!" היא
צחקה הפריחה נשיקה לעוד מישהו ושתתה מפחית הבירה שבידה.
"אז אם מי תתנשקי? מישהו בכלל רוצה להתנשק איתך?" הוא הקניט
אותה.
"חכה ותראה" היא השיבה לו תשובה ניצחת ויצאה החוצה.

הכול קרה בגלל שאני ומשולם רצינו לדעת עם מי היא תתנשק, אם רק
לא הייתי מציע הצעה פזיזה שכזו... אבל כמו שאמרתי קצת השתכרנו,
והאלכוהול קצת עלה לנו לראש, ובכלל, זה היה המילניום וכמו
שדקלה אמרה, אם לא נשתגע עכשיו אז מתי?
אז נכון הגזמנו קצת, קצת הרבה אפילו, בעצם זה היה הדבר הכי
טיפשי שיכלתי להציע באותו רגע...

"נו אז מה נראה לך, עם מי היא תתנשק?" שאל משולם.
"בטח שעם תומר! מה נראה לך?!" יחזקאל ענה לו.
"אבל היא אמרה שבמילניום מותר להשתגע."
"אבל במילניום היא תתנשק עם מי שהיא אוהבת"
אבל היא אמרה ש..." משולם התחיל לומר בהססנות.
"היא רק הקניטה אותו" השיב יחזקאל בבטחה.
דממה השתררה בכלוב הצבים שעמד בפינת החדר. שני הצבים, יחזקאל
ומשולם, עמדו בשקט וחשבו מה לעשות.
"אז איך נדע?" שאל משולם לאחר מספר  דקות ממושכות, משראה שדקלה
לא חוזרת פנימה.
"בוא ונצא, הם ברחוב, ליד הכביש. אם נצא נראה גם את הזיקוקים,
שמעתי כמה מהחברים של דקלה אומרים שהמילניום זה משהו מיוחד..."
השיב יחזקאל, מתלהב מרגע לרגע.
"אבל הם בני אדם... אתה בטוח שהם לא מתלהבים מסתם שטויות?"
משולם עדיין היסס מעט.
"נו בוא נלך לראות! קדימה, מה אתה מפחד?!" הוא הקניט אותו.
"לא, לא, ברור שלא!" משולם נעלב מעט.
ושני הצבים הזדחלו באיטיות החוצה.

הלוואי שמשולם היה משכנע אותי שזה סתם בזבוז של זמן! אבל הוא
חשב שאני צב בוגר שיודע מה הוא עושה! מה שקרה אחר כך חרוט
במוחי עד היום, אני זוכר את זה ממש כאילו זה היה אתמול...

בחוץ היו הרבה אנשים, רוקדים, מפטפטים, חלקם אכלו בורקס או שתו
קולה (בחוץ הם לא שתו בירה, כדי שהשכנים לא יגידו כלום).
"כל ההתלהבות בגלל זה?" התאכזב משולם.
"ברור שלא, תחכה לספירה לאחור!" עודד אותו יחזקאל.
ואז היא התחילה, הספירה הגדולה לאחור, כל האנשים צעקו את
המספרים בהתרגשות.
10...  "היא מתקרבת לבחור הג'ינג'י! היא תתנשק איתו!" צעק
משולם בהתלהבות.
9...  "מה פתאום! תומר נמצא ממש לידה, איתו היא תתנשק!" יחזקאל
החזיר לו.
8...  "מהזווית הזאת לא רואים כלום! בוא נרד לכביש!" הוא קרא
ליחזקאל וירד.
7...  יחזקאל החל לרדת אך ראה משהו ונעצר.
6...  מכונית לבנה נסעה על הכביש.
5...  "תחזור לכאן! " צעק יחזקאל בהיסטריה.
4...  "מה אמרת? לא שומעים כלום!"
3...  "תחזור לכאן! " הוא הפך להיסטרי יותר.
2...  משולם ראה את המכונית והתחיל לזחול במהירות.
וכשהם הגיעו ל-1 ספלאש! המכונית המשיכה לנסוע ומשולם נעלם בין
הגלגלים.

עד היום אני לא יודע עם מי דקלה התנשקה בעצם, אבל זה לא
חשוב... משולם הלך ואני הייתי צב בודד בעולם הגדול.
כשדקלה גילתה שמשולם נעלם, היא חשבה שהוא ברח, ניסיתי לספר לה
מה קרה באמת, אבל בני האדם האלה אף פעם לא מקשיבים. החבר שלה,
תומר, האשים את עצמו, הוא אמר שמשולם הלך רק בגלל שהוא שם לנו
בירה בכלי מים.
אני הייתי בהלם, הייתי בדיכאון, זאת הייתה טרגדיה בשבילי. דקלה
לקחה אותי לווטרינר, והוא אמר שאני זקוק לחברה. אז תומר קנה לה
את נירה, בתור פיצוי על זה שהוא גרם למשולם לברוח , אבל אני
מרגיש אשם, עד היום אני מרגיש אשם...
נירה היא בסדר, אבל היא אף פעם לא תשתווה למשולם, החבר הכי טוב
שאי פעם היה לי.
אחרי שהמכונית נעלמה יחד עם משולם אני הייתי המום, היה קשה
לחזור לכלוב אבל חזרתי, לבדי...
אני עדיין זוכר את הדקה אחרי שהוא הלך, אני לא חושב שאני אשכח
אותה אי פעם...

הזיקוקים התפוצצו בשמיים ואנשים צחקו, יחזקאל הביט באימה
כשמשולם נעלם בין הגלגלים.
אנשים המשיכו לצחוק והוא לא הבין איך הם יכולים להמשיך כאילו
הכול כרגיל, כאילו שמשולם לא מת, כאילו שהוא לא נמחק מהעולם
לתמיד.
זה היה סוף המילניום וסופו של צב.