צליליה המכניים של הקופסא ההיא עם השפן שלא מפסיק לרוץ,
מפסיקים שינה עריבה וחלומות נעימים.
אני מתעורר. איפשהו בין המצמוץ השני לשלישי, אני מבחין מבעד
לעיניים חצי פתוחות, שלידי שוכבת פסגת הבריאה, ספינת הדגל של
יצירות האל, ועוד בעירום. אני לא מתאפק, אמנם ממהר לעבודה, אבל
המוח הזכרי שלי, במקום לשלוח תדרי תזוזה לרגליים, כי זה הזמן
לקום, שולח את פקודותיו לזרוע הימנית שלי, אני מסיט אותה לעבר
מפשעתה החצי סגורה, חצי רדומה של פסגת הבריאה, ותוך משמוש עדין
בתנועות סיבוביות, חש בבואה של הגאות, חש בבואו של החורף
החושני בגוף שמציף את נחל האכזב, ומרטיב אותו בכל טוב של מיצי
תשוקה.
היא מתעוררת ומשמיעה צלילים נעימים המתפרשים באוזני כ- "אל
תפסיק", אל דאגה...

אני עדיין בפנים, מסרב להתנתק, נעים לי שם, נעים גם לה, אך
המוסר גובר על הרגש, ואט אט אני שולף עצמי מתוכה, החוצה אל
העולם האמיתי. בעודי עומד מעל האסלה ומטיל את מימיי (אח, אין
כמו שתינה אחרי סקס) אני מבין שאדחה את הגעתי למשרד בעוד 15
רגע, כשאוציא את השמן לטיול הבוקר, גם לו מגיע להשתין, אפילו
שלא הזדיין, והכל, רק שהיא תוכל להמשיך לנמנם לה, מגיע לה.

אני חוזר לזירה. מניח את כוס הקרטון שהבחור עם החלוק מילא לי
בקפה, בדוכן שברוטשילד, נכנס לחדרה בשקט בשקט, ופתאום מגלה
שהיא כלל לא ישנה. שוכבת לה הפאם פטאל חצי מכוסה, חצי מפוסקת,
אוחזת בידה ווינסטון לייט בטעם מיץ לימון שנשפך עוד בלילה,
שואפת, חושבת, נושפת, חושבת, אפילו החיוך של הזיון על הבוקר,
חצי נעלם לו.

"אני חושבת לי על מחשבות במרומו של עולם."
"שתפי אותי."
"אולי אחר-כך."
"טוב."
שתיקה קלה.
"אני מוכנה להזדיין איתך כל היום, עד הלילה."
(וואו, סבבה לך)

ואז, במקום לחייך, או לשלוח נשיקה באוויר בצירוף של חיוך מרומז
כאות תודה על זה שהדבר הראשון שהרגישה על הבוקר הוא כוח הגברא
שלי נעוץ בחיקה, היא זורקת לאוויר:

"תברר לי על קטיף."
"מה?"
"אתה יכול לברר לי בעבודה, באינטרנט על קטיף?"
"איזה קטיף?"
"פחות חשוב איזה, אולי בצפון או אי שם בנגב."
"טוב."
"ואם כבר, אז תברר לי גם על מכללות בגליל שיש בהן מכינה."

אני צועד לעבודה, משנן את המשפט שהיא כל כך אוהבת להזכיר לי,
שאם נדע שהכל זמני, יהיה לנו קל יותר. עכשיו אני כאן, היא
אומרת. וואו תענוג, ממש תודה לך. אהובתי, קוטפת התפוחים.