אולי אני עכשיו תינוקת בתחפושת מבוגר, או לפחות נערה. אולי אני
עדיין מחפשת וחוקרת, עדיין לא מבינה כלום מסביבי, רק בונה
חלומות ונוגעת בחיים של אנשים וממשיכה ללכת. עדיין בוכה כשכואב
לי, כשאני רוצה משהו, וכשאני יודעת.
רציתי להיות משהו שאני לא, כמו תמיד, ועכשיו התחלף לי המודל,
וזה אף פעם לא יהיה אני. עדיין צריכה ליטוף, חיבוק, נשיקה,
האמת היא שכיום קצת יותר, הדרישות יותר גבוהות ומבחני הקבלה
אליי הפכו יותר קשים, כך גם החיים.

אני נופלת לרצפה, והרצפה מסמנת לי על היד או הרגל, כאילו אני
איזו מפורסמת, שאני הייתי עליה, כדי שיידעו. כשאני נופלת אני
מושיטה ידיים למעלה, כדי שירימו אותי. אני מבזבזת את מאגרי
החיוכים והדמעות שנתנו לי במהירות, כמו שקל בידי ילד בחנות
ממתקים. עד היום, הרוב הלך על שטויות שהיו לי בראש, לא
במציאות, כמו כל מתבגר.

מתבגרת בחוץ, ונשארת אותה תינוקת, כמו הרובוט שאלוהים שלכם
התיך במפעל לייצור בני האדם שלו, הוא פיסל אותי וכך הוא מצפה
שאשוב אליו, מתי שיתחשק לו להחזיר אותי הביתה, לקחת אותי מהבית
שהשאילו לי כאן, בתים שמאמצים ילדים של אלוהים, מהתכונות שהוא
יצק בי, שהוא בזבז מבקבוקי הרגשות שהיו לו. תבינו אותו, הוא
בטח מבקש, הוא רק השאיל לנו את החיים, את התכונות והרגשות, אבל
הוא צריך את הכל בחזרה, הוא צריך את התודה שלנו.

יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים, רק שהוא שכח להעניק לכולנו את
הכוח להעריך. יש לנו פרחים בכל הצבעים, נכון? וריח הגשם שירד
בלילה, ושמיים עם עננים נוסעים, ושמש חמה, וירח שלא יכול
להחליט אם הוא חצוי או שלם, ממש כמונו. יש לנו יערות
ואוקיינוסים, חיות וצמחייה, וכל מה שהיה לו במחסן הוא השקיע
כאן, ואותנו שחיים ואז ממשיכים.

כל אחד והערבוב שאלוהים עשה בו, כל אדם והכוח המיוחד שאלוהים
נתן לו. ואנחנו נוסעים ברכבת החיים, עוצרים בדרך בתחנות,
צוברים "חכמת חיים" או "טיפשות חיים", וכל הזמן, וכל השעונים
שבעולם אנחנו שואלים שאלות, כמו התינוקות שאנחנו. אנחנו נוגעים
אחד בשני, נוגעים בחיים, עד שאלוהים נוגע בנו, מרוקן מכל אדם
את המילוי שהיה בו, את המיכל הוא משליך לאדמה בבור שהוא חופר,
משיל את עורנו הנחשי, מחזיר את כל התוכן, כי זה מה שחשוב
בחיים, ומתחיל ליצור מחדש ומשליך אותנו חזרה מטה,
לגעת.