נכתב ברגע של בלבול... בלבול גדול! ממש רוצה שתגיבו, כי יש לי
מן הרגשה שאני לא היחידה שמרגישה ככה...!
תהנו (או משהו כזה)... והקטע לא מנוסח הכי טוב, כי פחות השקעתי
בניסוח ויותר "יריתי" את מה שבלב... :)
אה, ועוד משהו קטן - קראתי לזה מונולוג, כי זו היתה ההגדרה הכי
טובה.

בוהה! רק בוהה! בשמיים, בכוכבים, בקירות, בעצים, באנשים, ובאמת
לא מצליחה להבין איך אהבה מצליחה להוציא לי את כל שאר הדברים
מהראש. איך זה שאני מסתכלת על השמיים, ובמקום לשאול למה הם
כחולים (שאלה בנאלית, שבכל זאת התשובה עליה די מורכבת), אני
שואלת למה הוא עזב? איך זה שאני מסתכלת על עץ גבוה, ובמקום
לשאול איך היחס בין עץ לבין בן אדם הוא כל כך גדול או למה
צמרות העצים דוקא ירוקות, אני תוהה למה בעצם הקשר שלי איתו לא
הלך?
ואפילו בהייה בקירות - דבר לבן ודי משעמם, שאי אפשר לעלות עליו
כל כך הרבה שאלות - איכשהו תמיד מעלה בי אסוציאציות של אהבה.
אני באמת לא מצליחה לקלוט איך הרגש הזה יכול לסחוף אותי (בעבר
בנאדם מאוד-מאוד חוקר, סקרן, שואל, מתעניין) ולהביא אותי למצב
שהוא תופס בערך 80 אחוז מסדר היום שלי!
אני לא יודעת אם זה עניין של גיל, אבל זה בהחלט לא משנה! איך
זה מגיע למימדים כאלו?! האם זה פאק אצלי, שיש מקום לעבוד עליו
ולתקן אותו, או האם עליי להשאיר את זה כהנחת יסוד, כקונספציה
של החברה: "אהבה היא רגש סוחף שאין אפשרות לשלוט בו"?
אני כבר לא יודעת מה לחשוב... אני מניחה שזה יכול להיות שילוב
של שניהם - פאק אצלי, זאת אומרת שאיבדתי שליטה באיזה שהוא מובן
+ קונספציה של החברה - אני לא יכולה לשלוט בזה, וחבל אפילו
לנסות. ברגע שהתאהבתי במישהו - אכלתי אותה!
אבל עדיין... חייבת להיות דרך לעצור את זה באיזה שהוא שלב
ולהגיד: עד כאן!
האם הדרך היא לבטל את ההסכמה החברתית הזו - "אהבה היא רגש בלתי
נשלט", או האם הדרך היא לרסן את עצמנו (את עצמי, יותר נכון...)
ולהכניס לי לראש שיש לי את הכלים לשלוט בעניין הזה?

הדילמה עכשיו היא - באיזו דרך בוחרים...?!