כפות ידי הקעורות טפחו בחוסר חן על גבו, מנסה בכל כוחי לחקות
את תנועותיה המיומנות של האחות שעשתה פעולה זו בטבעיות עד כי
נדמה היה לי כי אוכל לבצעה באותה הקלות. שרירי צווארי וגבי מחו
ותבעו עמדת מוצא נוחה יותר ומוחי שלח מסר ברור לאבריי כי הזמן
אינו מתאים למחאה מכל סוג שהוא והם בתגובה התאבנו.

פם-פם-פם, קול הטפיחות העיד על הקצב העגום, קיוויתי שרק אני
חשה בכך, כשהאחות  ביצעה את הפעולה הוא כבר היה משתעל חשבתי
לעצמי,  קוצר נשימתו וניסיונות השיעול הכושלים שלו הלחיצו
אותי, הליחה עמדה בסירובה להתנתק ולצאת מגופו , תשתעל אבא...
תשתעל, האצתי בו, כאילו הוא לא משתף פעולה, הוא הרים שתי ידיו
בחוסר אונים וכמו ילד נזוף השתדל קצת יותר, מה שגרם לו להתעייף
מאוד ולהרים אלי זוג עיניים מתחננות. "אין ברירה, אני קוראת
לאחות". שוב שלח אלי זוג עיניים מתחננות ותנודות ראש מצד לצד
.

אני יודעת, אם אקרא לאחות, זה יהיה שלב השאיבה, אין לה זמן
לטפיחות האלה, היא באה מכניסה את הצינור לגרון ושואבת, זה
כנראה כואב מאוד, אני רואה את זה בעיניים המדברות שלו. הן תמיד
היו הדבר הכי חזק בפנים שלו, הוא גם הוריש אותן לנו, לכל ששת
ילדיו, עיניים שאומרות יותר מכל מילה, עיניים שגורמות למתבונן
לתהות מה יש מאחוריהן. אבל הוא אף פעם לא חשב שיום יבוא והוא
באמת ידבר בעזרתן, גם אני לא! כמעט שנה הוא לא מדבר, מאז שפתחו
לו חור בצוואר והכניסו "קנולה", מעין צינורית נשלפת שמאפשרת
כניסה ישירה לקנה הנשימה.

אני מסדרת לעצמי עמדה קצת יותר נוחה ומתחילה לטפוח, מנסה לעשות
את הפעולה נכון, אבא משתף פעולה, הנה זה בא. "יופי, תשתעל,
אבא, תשתעל"  אני מכינה את הממחטות וגם את עצמי נפשית לכמות
הליחה הזוועתית, שריחה הדוחה עולה באפי גם בעת כתיבת שורות
אלו.

בשביל אדם שדיבר כל כך מעט בימי חייו, זה ממש לא פייר שנטלו
ממנו את הדיבור, חשבתי בכעס  ונשענתי על הקיר בפינת המסדרון
שואפת שאיפה עמוקה מהסיגריה, "אבא שלך גוסס מסרטן בגרון ואת
מעשנת" שלחה לעברי בקור מקפיא האחות "השואבת" שחלפה על פני.
"לכי תזדייני", אני לוחשת  ובקול רם אני זורקת לעבר גבה "את
יודעת שזה לא יפה להכאיב לאדם גוסס".

אבא כבר מזמן איננו. גם שלוש סיגריות כבר אינן מאז שהתחלתי
לכתוב את הסיפור הזה.