[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








איך שאני לא אסתכל אל זה, אנשים מעולם לא הבינו אותי. מאז שאני
זוכרת את עצמי תמיד חייתי ברחוב, תמיד הסתכלתי על אנשים מלמטה,
בגלל גובהי הנמוך, אבל הם לרוב לא שמו לב אליי והתעלמו מקיומי
או פשוט היו ילדים שניסו לא פעם לבעוט בי או לתפוס אותי אלוהים
יודע לאילו מטרות...לעיתים רחוקות אנשים נחמדים זרקו לי משהו
אכיל ואני כמובן חטפתי אותו מהר בעזרת פי מהאדמה וברחתי מהר
מהמקום, לפעמים היססתי להתקרב בכדי לקחת את מה שזרקו לי למרות
שזה היה נורא מפתה...
זה כנראה נבע מניסיון החיים הכואב שלי.
לא פעם ילדים זרקו לי משהו וכשהתקרבתי לאט לקחת אותו הם התחילו
לרדוף אחריי, לזרוק אבנים ודברים שונים...אף פעם לא הבנתי את
העניין שלהם לפגוע בי.
בלילות כשישנתי ליד או בתוך פחי האשפה חלמתי על יום שבו כל זה
יפסיק ומישהו פשוט ייקח אותי לחיק משפחתו ולא אצטרך יותר לחפש
איזו חתיכת מזון או מים לשתיה לפעמים לשווא, שיהיה מישהו שיגרד
מאחורי האוזן או מתחת לסנטר, וילחש לי דברים באוזן ולאחר מכן
יגיד שאני לא יבין כי אני במילא "רק חתולה"...
מתוך חלומות אלו הייתי מגרגרת לפעמים מתוך הנאה ובבוקר
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באותו המקום בו נשארתי ללילה בערב
לקודם - חשתי אכזבה מסוימת. יום אחד שמעתי שתי נערות מדברות על
חתולים, זה עניין אותי כי תמיד רציתי לדעת מה באמת אנשים
חושבים עלינו... לעולם לא תיארתי לעצמי שהימצאותי במקום הזה
בזמן השיחה הזאת ישנה את חיי...
נערה אחת נראתה לי דיי מוזר: היו לה פנים ארוכות ורזות בגוון
מוקה בהיר ממש יכולתי לראות את עצמות לחייה, את העיניים שלה לא
ראיתי בבירור בגלל הכובע שהיה חבוש לראשה, היא הייתה נורא רזה,
היא לבשה חצאית כחולה קצרצרה שחשפה את רגליה הרזות קצת מעל
גובה הברכיים והחולצה שהיא לבשה כדי לכסות את פלג גופה העליון
הייתה בצבע אפור כפי שזכור לי... הנערה השנייה הייתה נמוכה
ממנה מעט, פניה היו עגולות בעלות גוון עור בהיר יחסית לשל
הבחורה הראשונה, את עיניה הירוקות היפות ראיתי בבירור, שיערה
הבלונדיני החלק היה מפוזר על כתפייה, היא הייתה לבושה במכנס
ג'ינס כהה וחולצתה הייתה בצבע של הפרווה השחורה שלי.
אני זוכרת שהם דיברו על נושאים שונים ואז עברו איכשהו לנושא
החתולים, דיברו על הנושא הזה מעט ולאחר מכן הן נפרדו לשלום.
הנערה עם הכובע התחילה את שיחת הפרידה:
- "להתראות ריין. מקווה שתרגישי יותר טוב..." ופניה נראו מעט
מודאגות...
- "את תדאגי לינג. זה היה זמנו להמשיך לעולם הבא...גם זמנינו
יגיע מתישהו..." ריין ענתה לה וחייכה
מעט כאילו הייתה מוכנה לקבל את גורלה באותו הרגע.. בטון שלה
נשמעה קרירות מסוימת.
- "איך את יכולה להיות כל כך קרה? הוא היה החתול שלך." אמרה
לינג, בהפתעה כנראה על הטון של חברתה.
ריין לא מיהרה לענות היא הסתכלה על השמיים הכחולים כאילו
מחפשת משהו ואז ענתה בקול שקט:
- " היה...היה אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלי, כבר חודש עבר
מאז...אני מרגישה כל כך בודדה..." טיפת מים מלוחים הנקראת בפי
בני אדם "דמעה" התחילה לזלוג על הלחי שלה.
- "את בוכה?" ריין הרימה מייד את ידה, ניגבה את הדמעה
- "לא...רק נכנס לי משהו לעין".
- "אם את אומרת...טוב להתראות! נתראה לאחר חופשת הקיץ כשאחזור
מניו יורק. תנסי ליהנות".
- "להתראות..."
הן נתנו חיבוק אחת לשניה, לינג התחילה להתרחק מהמקום וריין
פשוט עמדה שם והתבוננה בה מתרחקת. כשלינג כבר לא נראתה ריין
התחילה ללכת לכיוון שונה מהכיוון אליו הלכה לינג. עקבתי אחריה
לאט לאט כאילו אורבת לטרף - רק שסך הכול רציתי להתקרב ולנחמה
על אובדנה למרות שלא הייתי בטוחה שאוכל לעזור בדרך
כלשהי...עקבתי אחריה לאורך דרך של כמה בלוקים, למרות שלעקוב
אחרי אנשים לא היה אחד העקרונות שלי - זה הרי התנהגות של
כלבים...
היא נעצרה ליד בניין גבוהה והתיישבה על מדרגות הכניסה, רוקנת
את ראשה על רגליה ומחבקת אותן. היא הבחינה בי. חיוך קטן מבעד
העצב הרב שניכר על פניה עלה הוא היה ממש מכוון אליי. היא קמה
והתקרבה אליי, חששתי מעט - לא הכרתי אותה עוד ולכן עשיתי כמה
פסיעות אחורה...
היא עשתה כמה פסיעות לקראתי תוך כדי ביטויים כמו: "אל
תפחדי...לא אפגע בך... למה את מפחדת?... אני לא נושכת..." לא
בטחתי בה לרגע אבל כנראה שמשהו בי בטח בה... נתתי לה להתקרב
אליי - היא שלחה את ידיה וליטפה אותי, לא חשתי נעימות כזאת מאז
שהייתי גורה, הוי כמה שהתגעגעתי לליטופים של חיבה, גירודים
מאחורי האוזן ודברים בסגנון...היא הרימה אותי על ידיה - לא
התנגדתי - לא רציתי לפגוע בה, היא הייתה עצובה גם בלי השריטות
"הנדיבות" שלי...כשאני על ידיה היא נכנסה לתוך הבניין האפל,
הדליקה את האור. היא העבירה אותי משתי הידיים ליד אחת (זה לא
היה נוח במיוחד...) ושלחה ידה להוציא משהו מהכיס - היא הוציאה
מפתח ופתחה את הדלת שהייתה לפניה.
היא הורידה אותי מידיה והלכה עצמה לחדר אחר... המקום היה קטן
יחסית לרחוב הגדול...הקירות היו מכוסים בטפטים מתקלפים, היו
כמה תמונות על שולחן קטנטן ליד ספה, הספה הייתה דיי מפוארת
בטקסטורת וולווט, לא אפרט עוד אך ידעתי שהמקום מצא חן בעיניי.
היא חזרה עם שתי קערות בידיה. היא קראה לי אליה והלכתי אליה
לאט.
- "הנה לך... את בוודאי רעבה וצמאה תיהני חמודה...מקווה שהמקום
מוצא חן בעינייך." היא חייכה והיה נדמה כאילו העצב הרב בעיניה
דועך...חשבתי לעצמי: היא נחמדה, המקום נחמד, המזון ניראה
אכיל... אולי אשאר. עד שלא ליקקתי מעט מהחלב שהיה בקערה היא
המשיכה להסתכל עליי, כשראתה שסיימתי את הסעודה. כן
סעודה...באותם ימים היה נורא קשה למצוא אפילו ראש של דג או
משהו בכלל...כך שזו הייתה מאמת סעודה.
- "מקווה שנהנית. נעים מאוד - קוראים לי ריין. אשמח אם תישארי
איתי כאן, זה בסדר אם את לא אוהבת את המקום גם אני אבין - אני
יודעת שאת מבינה את מה שאני אומרת - אני רואה א זה בעיניים
שלך... בבקשה תישארי..." בעוד היא אומרת את הדברים הללו
הסתכלתי עליה ולא האמנתי למשמע אוזניי - בת אדם חושבת שאני
מבינה משהו מדבריה, היא גם רוצה שאני אשאר?, זה כמו חלום
שהתגשם.
היא הסתכלה עליי מעט כאילו חיכתה לתשובה. היא אולי מבני האדם
שחושבים וצודקים בכך שאני מבינה את מה שהם אומרים אבל היא לא
תבין את מה שיש לי לומר. כדי שהיא תבין שאני רוצה לענות בחיוב
להצעתה - קמתי, טיפסתי על הספה ונשכבתי שם מפהקת. - היא חייכה
- הבינה את התשובה שלי כנראה...מאותו היום היינו בלתי נפרדות.
היא המציאה לי שם ותמיד כשרצתה משהו קראה לי בו ואני אם הייתי
בסביבה באתי אליה, בין אם זה לנחמה על אהבה נכזבת או לשמוח
אייתה על הצלחה כלשהי. היא קראה לי: אייסיס. במשך שנתיים הייתי
חברתה הטובה ביותר...
בליל סתיו אחד יצאתי לטייל מחוץ לדירה החמימה - כהרגלי, מעבר
לכביש ראיתי משהו זז שגרם להתעוררות הסקרנות שבתוכי. התחלתי
לחצות את הכביש - הוא היה רחב מאוד, הלכתי לי עד שראיתי פתאום
אורות מתקרבים אליי במהירות - קפאתי במקום - ידעתי מה הם אבל
לא יכולתי לנוע פשוט עמדתי שם ולא הייתי מסוגלת לזוז - התחלתי
לראות את חיי עוברים מול עיניי, זיכרונות על ליטופים של ריין,
כל הסודות שהיא לחשה לי לאוזן בקול שהיה לפעמים עצוב ולפעמים
שמח, ימים של חורף בהם התכרבלתי בזרועותיה - חשבתי שזה הסוף -
הרי זה שיש לחתולים תשע נשמות זהו רק מיתוס - חששתי ממנו.
נשמע קול צפירה וחשתי כאילו משהו תפס אותי והרים אותי. עכשיו
כבר נמצאתי על הגובה - ראיתי את האורות קרובים מאוד. נזרקתי
מהידיים שאחזו אותי לעבר ערמת עליי שלכת גדולה - למרות שחתולים
נוחתים תמיד על הרגליים, הנחיתה שלי לא הייתה הכי מוצלחת, אבל
לא נגרם לי שום נזר...נשמע קול חריקת בלמים וחבטה. לאחר קול
החבטה הגיע מיד קול חלוש של חבטה נוספת - חלשה יותר אבל הפעם
בכביש במרחק לא רחוק מה"אורות"... רצתי לשם כדי לראות מה קרה.
ראיתי את ריין. היא שכבה בתוך שלולית דם בעודה נושמת חלושות,
היא הסתכלה עליי וניסתה לחייך... החיוך שלה היה מלא בכאב, לא
יכלתי לראות אותה כך...התקרבתי אליה, התלטפתי על אחת הכתפיים
שלה ויללתי בשקט... היא סובבה הסתכלה עליי מבעד עיניה הירוקות,
חייכה אליי ואמרה בקול חלוש: "אייסיס - תודה לאל שאת בסדר...",
היא ניסתה לשלוח את ידה כדי ללטף אותי, היא אפילו הרימה אותה
מעט מהקרקע, אך לאט-לאט צנחה ידה ועיניה נסגרו, גם החיוך נעלם.
היא הפסיקה לנשום. ניסיתי להעיר אותה ע"י דחיפות קטנטנות עם
אפי הרטוב - זה לא עזר. היא כבר לא הייתה איתי.
בעל המכונית הזמין מייד אמבולנס אבל גם האנשים שיצאו ממנו לא
הצליחו לעזור לה... לאחר שניסו כל מיני שיטות החייאה שמעתי
אותם אומרים שהכל נגמר...
הם הכניסות אותה לתוך מין שק שחור, הרימו את השק והכניסו לרכב.
טיפסתי על גג הרכב כדי ללוות את ריין...הנסיעה הייתה ארוכה ולא
הייתי בטוחה שאוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בעודי עומדת על
הגג של הרכב שנסע במהירות. כל אותו הזמן היה ניראה לי כאילו
זהו נצח - אך לא היה כך אלו היו רק כמה דקות או אולי שעה בודדה
- בהם איבדתי כל כך מהר מישהי שבאמת היה איכפת לה ממני. כבר
למחרת בבוקר נערכה ההלוויה. אליה הגיעו כל מי שהיא הייתה באמת
חשובה להם...הם עמדו שם, חלקם בכו בעוד ריין שכבה בארון כה
שלווה ושקטה. הארון נסגר. הם ליוו את הארון במבטם בעודו יורד
לאט לאט בעזרת כבלים לתוך הבור ומכוסה באפר...הקבר כוסה, הוצבה
לפניו מצבה קטנה משיש שחור וכל הנוכחים במקום הניחו פרחים על
הקבר הטרי - הם עזבו את המקום כשעל פניהם חתום עצב, אך היו
מוכנים להמשיך בחייהם.
כשהם התרחקו לגמרי התקרבתי למקום קבורתה של ריין, התבוננתי
במקום במשך זמן רב, לא העזתי לזוז או להסיט את מבטי ממקום
מנוחתה הסופי, אז בעצם הבנתי שהיא הייתה חלק ממני וכנראה
שלעולם לא אוכל להתגבר על העובדה שהיא לא תחזור לעולם.
גשם התחיל לרדת, הוא הרטיב את פרוותי והרגשתי קור עז חודר דרך
עצמותיי, אבל לא היה לי אכפת...נשכבתי על הקבר וניסיתי להירדם
כדי להתעורר מהסיוט הזה ושהיא תהייה בין החיים, זה לא עזר...
הייתי צריכה להתמודד עם המציאות הקשה שריין איננה. החיוך
האחרון שלה מלא הכאב ימשיך לרדוף אותי תמיד. היא הצילה את חיי
אבל באיזה מחיר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בסלוגן הקודם
נפלה טעות. יש
להחליף את המילה
פעמון באתרוג.
תודה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/04 15:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אירינה גרבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה