לבד.
לפעמים אני מרגישה שאני פשוט לבד.
אין לי אף אחד.
בודדה, במדבר של הנפש.
טובעת, באוקיינוס של הנשמה.
נשרפת, עמוק בתוך הלב.
אני לבד, לגמרי. כולם הלכו, אותי עזבו, לתמיד.
כבר אי אפשר לבכות, כי הדמעות אזלו.
האוקיינוס ענק, אך בסוף גם הוא יגמר, כמו הדמעות.
האש תכלה, הנשמה אתה, הלב יידום, עדיין בודד.
לפעמים זה כואב, ממש כמו סכין בתוך הלב, אני יודעת, למרות שזה
אף פעם לא קרה.
הייתי רוצה שיהיה לי מישהו, אבל אין.
אני לבד, במדבר, באש, במים, כמו עלה נידף ברוח.
עלה יבש, רקוב, בודד. עלה שנשאר אחרי סופות הסתיו, ננטש
מאחור.
אולי גם אם היה לי מישהו, עדיין הייתי מרגישה בדידות. אני
אבודה, לבד על אי, מרוחקת, מנותקת.
אני לבד, נשרפת, נכאבת, רועדת, טובעת, נאבדת. אך למרות הכל,
אני קיימת.
אם לא הייתי קיימת, כבר לא הייתי לבד, פשוט לא הייתי.
אז אני נכלמת, בשה בבדידות. שותקת, תמיד, לא פוצה פה, על
כלום.
אין לי דעה להביע, או שפשוט אין לי זכות לכך.
ואני לבד.
בלי אף אחד.
בודדה.
לבד במדבר הנפש.