הצעקה היתה בליל שבת, ליד השולחן ערוך, והיא הרעידה את צלחות
החרסינה  מעוטרות הזהב שזעו קלות כמו מתוך צמרמורת.
"אתה תלך וזהו! סוף פסוק, נקודה. אפחד אפילו לא שאל אותך!"
שקט. נדב השפיל את מבטו, ומולל את המפית באצבעותיו
הארוכות,מפותחות הפרקים. אחרי שבחן בדיקדוק את ציפורניו פנה
לסדר את העוף בצלחתו בסדר שונה. שתיקה מחשמלת עוברת בחדר,חוצה
אותו לאורך ולרוחב, מחניקה וסמיכה. "חתיכת אפס," לעג לו אביו.
"אם רק היו לך ביצים היית מתמודד עם זה בקלות ולא בורח לעשן
באנגים בכיכרות ולחלק סטיקרים של עלה ירוק. אבל אתה נקבה,
מעדיף להסתתר בחדר ולהדחיק הכל, מה? בוא נגיד לך משהו-" הוא
הסמיך את ראשו לנדב. "אתה תלך. על גופתי המתה תלך. יש לך מושג
מה אתה עושה לשם שלי ולכבוד שלי אם אתה משתמט?" לחשש והרפה
מצווארו של נדב. פקעת ליחה התהדקה בגרונו ואדי המרק הסמיכים
והחונקים פלשו לקני הנשימה שלו. "מישהו רוצה עוד ליפתן?" קטעה
אמו את המתח שנוצר, מניחה יד ממתנת על כתפו של בעלה.
על רקע הלבן החגיגי והטהור בלט אביו במדיו המגוהצים. נדב העז
להרים את ראשו וצפה בו כשקיבל את צלצול בפלאפון, וכמה לחישות
מקוטעות בקוד סודי נלחשו מהעבר השני. הוא קם, שם את הצלחת שלו
בכיור, ניער מכנסיו פירורי לחם, נשק לאשתו, הבטיח שזו בטח עוד
הזעקת שווא, ויצר חפוזות מהבית. קול נעליו עוד הדהד אחריו מפלח
את השקט שהתכדרר בחלל. אמו קמה בשתיקה והחלה לפנות את הכלים.
כבר היה ברור שאיש לא יאכל עוד כלום הערב. נועה קמה ונמלטה
לחדרה. נדב עוד ישב שם בשקט, ושיחזר לעצמו את המריבה האחרונה.
הוא ניסה לדבר אתו בשקט מכובד, דיון תרבותי בו כל צד מקשיב
לשני. אבל תוך שניות קטע אביו את דבריו ובסמכותיות שאין עליה
עוררין פקד:"אין על זה אפילו ויכוח, אתה הולך לצבא, כמו כולם."
והמשיך לאכול בנחת כאילו נדב סתם זבובון קטן ומרעיש שלא שווה
התייחסות. "אבל אני לא יכול-" ניסה נדב, מול נוכחותו התקיפה
והצבאית של אביו הנאומים שניסח במחשבתו והיו מבריקים וחדים חצי
השעה קודם לכן נשמעו לו כעת כמו גמגומים מתנצלים. הוא הבהב מבט
מלא מצוקה לאמו, אבל היא התעלמה ממנו. "אין לא יכול, יש לא
רוצה! אתה סתם מתעצל או משתפן." קבע אביו ומצץ עצם מלאה שומן
מצלחתו. "אני לא מפחד." נעלב נדב ומחה באגרופו הקמוץ את עיניו.
לעזאזל,הוא שוב בוכה. "אז תסביר לי," התערב אביו. "מה כל
העמדות הפציפיסיטיות האלה שאתה מציג לי פתאום, תסביר לי למה
אורן לא עשה אותן בעיות בזמנו, הא?" שוב אורן. הוא צץ בכל שיחה
שניהלו. לגבי נדב, אורן, אחיו הבכור, היה רק נתון בתוך השוואה
לרעתו. אורן המושלם, שהדריך בצפים והיה נערץ על כל חניכיו,
שעשה 5 יחידות במתמתיקה ו-5 בפיזיקה. אורן החייכן הקרבי
והמאובק. עם שיערו הקצוץ, (ידו של נדב עברה בשערו הארוך
והמתולתל) ומדיו שתאמו כ"כ את עיניו הירוקות. אורן הבן המסור,
שגם אחרי שחזר מגיבוש קורע ומתיש עדיין עזר לאמו לסחוב סלים
מהמכולת. אורן הגבוה והגברי, זה שכל הבנות מאוהבות בו בסתר,
החל מבנות ששעשרה אינפנטיליות ששולחות לו שירי אהבה וכלה
בספרניות הקשישות שבספריה עירונית. ונדב, שהוא כל כך שונה
ממנו. עם הביישנות וחוסר הבטחון שמתברגים בין שחצנותו של אורן
לעליזות המצטהלת של נועה. הכבשה השחורה של המשפחה. עם תלתליו
הארוכים שנופלים על עיניו. לפעמים הוא הרגיש כמו חתיכה לא
מתאימה בפאזל המשפחתי שלו, ועכשיו במיוחד, כשהגיע צו הגיוס
שלו.  עכשיו, כשהתחיל הטרנד של הגיבושים, המסלולים והאימונים.
הוא לעולם לא יבין מה מושך כל כך את בני כל חבריו לרוץ בשבילים
הררים עם תרמיל כבד מלא אבנים, לעשות מאתים שכיבות סמיכה כל
ערב, לרוץ לאורך החוף בחמש בבוקר, בלי הנחות. מה כל כך
אטרקטיבי ברובה שאתה אוחז בידך השרירית והשזופה. במדים שלך.
האם כל ההשפלות שתספוג מהמפקדים, ("הי, טירון מושתן! בוא הנה!
לך תרוץ סביב בעץ הזה חמישים פעם, אחר כך תסייד את כל האבנים
סביב האוהל ורד לעשרים שכיבות סמיכה. נו, מה אתה עוד עומד כאן?
זוווז!") יכופרו כשכל הבנות ינעצו בך מבטים מעריצים, וחבר'ה
יגידו שאתה "פייטר"? אז תחשב לגבר,כשתרד מג'יפ צבאי, מרושל
ומאובק, קרוע ומושפל עם רובה כרוך סביב החזה. כל זה יכסה על
שעות השינה החסרות, השינה על אבנים חדות שננעצות לך בגב, והיחס
המשפיל,המבזה. כלב שנבעט על ידי הר"סרים הסאדיסטים שלו. זה מה
שיהפוך אותך לחייל נערץ, גיבור מלחמה. נדב שנא את זה. את
המנטליות בה כל מי הולך עם חאקי נחשב לאלוהים כשבתוכו הוא ממש
לא מרגיש ככה. שנא את המדים האלה, המדיפים זיעה קרושה שבהם אתה
נראה כמו רובוט שמשתייך לעשרות הרובוטים שעושים אתך תרגילי
סדר. מלא ייאוש, בלי תקווה הוא ניסה להסביר את זה לאביו. אבל
הוא לא הבין. אביו היה איש קשה, מורעל שהקדיש את כל חייו לצבא.
שזוף,סמכותי ושרירי. כמו כל מפקד הוא לא קיבל שום סירוב או
התחמקות, או גרוע מכך-דיעה שונה משלו. הבית לעיתים נראה לנדב
כמו בסיס צבאי. אורן ואבא הסתובבו שם כל הזמן עם המדים האלה
שלהם, מנחיתים פקודות לכל עבר, מדברים בארוחות במונחים צבאיים,
ושולפים חוויות וסיפורי אימה בעיניים נוצצות בהתלהבות ילדותית.
הוא לא רצה להפוך להיות חלק מזה. השאיפה שלו הייתה לחיות על פי
דרכו והבנתו, ולא עפ"י דפוסי החיים של אביו. מבחינתו של אבא,
נדב יכול להיות חקוק על גב לוח הזיכרון כחייל שהקריב את חייו
למען המולדת, עם הילת ניצחון מעליו מאשר משתמט פציפיסט פחדן.
הוא הרגיש בחילה כשאחז ברובה המשומן של אורן בידו, וכמעט הקיא
כשחשב שהוא עם מכונת ההרג הקטלנית הזו, הוא יקצור חיים, בקלות
נפשעת של ממש. לחיצה קלה על ההדק, כיוון למטרה, והופס. הבנאדם
קורס מת. כשניסה להסביר זאת לאביו הוא צעק עליו שהוא אדיוט,
מטומטם, ולא מבין כלום מהחיים שלו. כאן זו מלחמת הישרדות. זה
או אני או אתה. ועכשיו, זה או אתה, נדב, או המחבל ההוא. וברור
של כולם "מתים" למות, הסביר לו. ברור שכולם היו מעדיפים לשכב
במיטה ולהתפנק, אבל זו חובתם האישית. "אי לכך, אתה הולך לצבא,
ובלי ויכוחים נוספים, ותעשה טובה-"הוא רמז בסנטרו לעבר תלתליו
של נדב, שהרחיק אותם מעיניו בעזרת סרט צבעוני. "תסתפר לפני כן,
לא צריך שתעשה לי בושות." וליטף את שיערו השחור והקצר בגאווה.
"לא מבין מה הקטע שלך," אמר לו גם אורן. "מה קשה לך פעם אחת
לעשות מה שהוא מבקש? כל החיים שלך אתה במאבקים איתו, אז אתה
יודע מה, אפילו אל תהיה קרבי. תעביר את זה בסבבה, בלי עצבים.
זה לא כזה קשה. כולה שלוש שנים. מה הסיפור." שלוש שנים? נדב
הרגיש שהוא משתגע. שלוש שנים בלי רצון חופשי או עצמאות. שלוש
שנים חנוט בתוך המדים. ואז - המריבה האחרונה, והסטירה. "די!"
אביו צרח, והעורק שהתפתל מתחת לצווארו איים להתפוצץ. "אתה
הולך, וזהו! אחרת-אתה לא חוזר לכאן יותר. תישן מצידי על ספסל
עם כל החברים המסוממים שלך. אבל כל עוד אתה גר בבית הזה, אתה
תעשה מה שאני אומר לך!" אז נדב עשה מה שאומרים לו. שלוש שנים.
ג'ובניק. מה ההבדל,חשב. עד עכשיו הוא היה החייל של אבא אז
עכשיו הוא יהיה החייל של הצבא. ביג דיל.